= פרק 28=

" כמו שאמרה גברת פנינה רחמני במהלך החופש נערכו חיפושים בבית הספר הזה ונמצאו סמים. עצרנו כמה חשודים, ניהלנו חקירות והגענו למבוי סתום. מדי יום נקח ילדים לחקירות, נסרוק את כל שטח בית הספר וכל מי שימצא בקרבת סם ילקח לחקירה. זה הכל היום ותודה על הסבלנות ושיתוף הפעולה. אני אבקש שתחזרו לכיתות אבל כמה ילדים יצטרכו להישאר כאן. ליאן מזרחי י'5, מיטל שמואל י'5 ו.." הוא עצר דקה בשביל להסתכל בדף "ושירן לוי י'5. "

ברגע ששמעתי את השם שלי החוורתי כסיד והסתכלתי על מיטל ושירן שהתגובה שלהם הייתה דומה לשלי.

כל בית הספר הסתכל באותו רגע. חלק הסתכלו עלינו ומי שלא הכיר אותה הסתכל מסביב כנראה בניסיון לנחש מי אלה הבנות.

חיכינו בלי לזוז בזמן שכולם יצאו מהאודיטוריום.

"יהיה בסדר" חיבק אותי ליאור והלך גם הוא.

התקדמנו לרב פקד בצעדים איטיים והבעה קפואה. אף אחת לא העיזה לפתוח את הפה שלה.

"אני אשמח אם תתלוו איתי אל משרד המנהלת" אמר והחל ללכת אל היציאה.

הלכנו אחריו בשקט, כל אחת עם המחשבות שלה בראש.

"קיבלנו דיווחים שראו אתכן משתמשות בסמים בשטח בית הספר ביום רביעי בשבוע שעבר" אמר.

"מה? זה לא נכון" צעקתי "אנחנו לא מסוממות ובחיים לא השתמשנו בזה" המשכתי כשאני על סף דמעות.

"אוקיי" הוא אמר.

"מה אוקיי?" היה זה תורה של שירן לצעוק. "אנחנו נראות לך מסוממות?" היא אמרה והתפרצה.

"קודם כל תירגעו. את ליאן, נכון? " הוא אמר והצביע עליי.

הנהנתי.

"איפה היית ביום רביעי?" הוא אמר בשלווה גמורה.

"מאיפה אני זוכרת איפה הייתי? אבל לא התקרבתי לבית הספר כל החופש , אין לי מה לחפש פה"

"אז את לא זוכרת איפה היית ביום רביעי" הוא חזר על התשובה שלי בשקט.

"ואת מיטל.? את זוכרת איפה היית ביום רביעי בסביבות 12 בצהריים?" הוא שאל את השאלה כאילו זאת שאלה  רטורית.

"כן!" קפצה "ישנתי בבית, תשאל את אמא שלי אפילו"

"טוב תראו בנות אני ידבר איתכם דוגרי. אני אישית לא חושב שהמידע נכון אבל אני מחוייב הגיד לכם לעבור כמה בדיקות רק כדי לאשר את מה שאתן אומרות" הוא חייך וירדה לי אבן מהלב.

הוא אמר שאנחנו יכולות לצאת, רק לבוא עם אחד ההורים בשעה 4 לקופת חולים ולעשות את הבדיקה.

"אה ועוד דבר" הוא עצר אותנו לשנייה  "תתרחקו מהמחששות שם, עושים עליהם מעקב" הוא חייך ויצאנו.

"זה היה כל כך מפחיד" אמרתי ראשונה "בטח המנהלת חושבת שאנחנו חבורה של מסוממות" צחקנו טיפה בשביל להעביר את המתח.

"אין לי כוח להישאר, בא לכן לקניון?" הצעתי והן הסכימו.

עברנו כולנו בבית של כל אחת לקחת כסף והמשכנו ללכת.

ישבנו בארומה, צחקנו כמו שרק אנחנו יודעות לצחוק ביחד, נהנינו והעיקר שכחנו ממה שקרה.

 לפתע נעמדו 3 ערסים מגודלים ליד השולחן שלנו.

"מה בנות יפות כמוכן עושות כאן לבד?" אמר וניסה לשחק אותה עבריין עם הפוזה שלו.

"מחכות לחבר שלהן" שירן ענתה מהר ואנחנו הגנבנו גיחוך.

הם הלכו ואנחנו המשכנו בסבב החנויות.

"ואיי איזה יפה זה ,אה?" הצבעתי על בובה בחלון הראווה לבושה בטייץ חום, מגף שחור עם עקב שמן וחולצה שמגיעה עד אחרי התחת עם קפלים בסוף וקשקושים בצבע שחור.

"נו אז תמדדי" אמרה לי מיטל.

"טוב בואו" אמרתי ומשכתי את שתיהן שכבר היו עמוסות מהשקיות שלהן.

"נו זה יפה, את לוקחת?" שירן שאלה.

"לא יודעת, זה נראלי רופף קצת , לא?" התלבטתי.

"איפה רופף?" מיטל הסתכלה "איזה ילדה עקומה את באמא שלי. תראי לבשת את השרוול לא נכון" היא צחקה ואז גם אני ושירן הצטרפנו לצחוק שלה.

שילמתי ויצאנו מהחנות.

"טוב יאלה זזנו? או שאתן צריכות עוד משהו?" שאלתי כי כבר הייתי מתה מעייפות.

"לא , בואו נלך" מיטל אמרה ויצאנו מהקניון.

"אהה שכחתי להגיד לכן. יום שישי יש לי בית לבד, רוצות לבוא? נקרא לעוד אנשים" שירן הציעה בדרך לתחנת האוטובוס.

"סבבה למה לא? יהיה שתייה?"  שאלתי.

"חחח ילדה אלכוהוליסטית את, אה?" מיטל צחקה.

"שתקי , שתקי" עניתי ודחפתי אותה קצת.

"אממ ההורים שלי משאירים לי כסף לאוכל ולמקרה חירום אז נראלי שכן. לא נקרא להרבה אנשים ו100 שקל יספיק לשתייה , לא?"

"נראה לי 150" השבתי וראינו את האוטובוס מגיע ועלינו.

נכנסתי הבייתה וראיתי שהשעה רק 12 וחצי. אף אחד לא היה בבית. 'יופי, קצת שקט לעצמי' חשבתי וקיבלתי הודעה. –יפה שלי אני מתגעגע אלייך =( למה הברזת? משעמם בלעדייך-  קראתי ועלה לי חיוך ענק על הפנים. 'רק הבן אדם הזה יכול לגרום לי לחייך ככה'.

מה שלא ידעתי זה איך הוא יכול לגרום לי לבכות ככה אבל גיליתי ביום שישי.

עברו יומיים משעממים שבהם נכנסו ויצאו שוטרים מהבית ספר, הסיפור התפרסם בעיתון אפילו אבל לא פירסמו את השם שלי שם. את הילדים לא תפסו עדיין, הלכתי עם דניאל למסע קניות המייגע שלו והגיע יום שישי.

"ליאן" שמעתי את אמא שלי קוראת לי "בואי תעזרי עם הכלים, תכף אבא ודניאל יחזרו מהבית כנסת".

לא, אנחנו לא דתיים ולא עושים מצוות ואפילו נוסעים בשבת וגם רואים טלוויזיה אבל מאז שאני זוכרת את עצמי למשפחה שלי היה חשוב הקידוש ביום שישי ותמיד אבא סחב את דניאל לבית כנסת איתו.

"אני באה" צעקתי לה חזרה וכיביתי את הטלוויזיה בחדר. בדקתי במחשב אם יש הודעות וירדתי לעזור לה.

"את הולכת היום לאנשהו?" היא שאלה בזמן שהנחתי את הסלט על השולחן.

"אממ כן, יש מסיבה קטנה אצל חברה, אני כנראה יישן אצלה" עניתי והנחתי את הכוסות.

"לא, תשני בבית ותחזרי ב12 בבקשה" היא קבעה.

"מה? למה אני לא יכולה לישון אצלה? ומה זה ב12? לא רוצה" הרמתי את הקול.

"תורידי את הקול דבר ראשון ודבר שני לא רוצה, תישארי בבית" היא אמרה ואפילו לא הסתכלה.

"למה אני לא יכולה לישון אצלה אבל?" התחלתי לצעוק "מה יש לך היום?"

"מה יש לי ?" היא צעקה לי חזרה. "אני שמעתי מתי חזרת לפני כמה. ב5 בבוקר! זאת שעת חזרה לילדה בת שעוד לו בת 16? מסתובבת ברחובות עד 5 בבוקר כמו זונה. לא בבית שלי ותגידי תודה שלא סיפרתי לאבא" היא הנמיכה את קולה במשפט האחרון.

"לא הסתובבתי ברחוב. רציתי להישאר אצל מיטל ואז רבנו קצת וחזרתי הביתה" שיקרתי " וגם התקשרתי הביתה ודניאל אמר שהוא יגיד לך שאני ישנה אצלה " סיבכתי את עצמי בעוד שקר וקיוויתי שדניאל יציל אותי.

"טוב נראה כשאבא יגיע וכאן מסתיים הדיון הזה" היא אמרה ואני עליתי מהר לחדר לשלוח לדניאל SMS.

'תקשיב אם אמא שואלת אז אני אמרתי לך ביום שבת שאני נשארת לישון אצל מיטל ושכחת להגיד לה, טוב? אני יסדר לך את החדר שבוע' שלחתי ואז שמעתי את הצלצול שלו כשהוא מקבל הודעה.

'אויש שכחתי שהוא בבית כנסת' חשבתי וזרקתי את עצמי על המיטה. שנייה אחרי זה נפתחה הדלת ושמעתי שהם הגיעו הביתה אז ירדתי אליהם.

"ואיי איך אני רעב" אבא אמר "יאלה ליאן שבי , אני הולך לשטוף ידיים" חייך ונישק אותי במצח.

"דניאל איפה הפלאפון שלך?" אמרתי לו.

"בחדר , למה?" הוא ענה.

"תביא אותו שנייה אני רוצה להראות לך משהו מגניב" אמרתי לו והסתכלתי אליו בעיניים מתחננות אבל הוא בכלל לא הסתכל עליי.

"אחרי זה נו, אני רעב" הוא ניסה לנפנף אותי מעליו.

"לא זה חשוב" אמרתי והדגשתי את המילה חשוב בתקווה שאמא שלי לא שמה לב.

הוא הסתכל עליי וכנראה הבין משהו.

הוא ירד חזרה עם הפלאפון ואני שיחקתי אותה מראה לו משהו.

"שבועיים" הוא לחש לי וידעתי שאין לי ברירה.

"הנה אמא תשאלי את דניאל נו באמת התקשרתי" נדנדתי לה.

"טוב אפשר אחרי האוכל?" היא אמרה כשאבא שלי התיישב.

"מה אחרי האוכל?" הוא התערב.

"כלום לא משנה, אחרי זה אני יגיד לך" אמרתי לו והוא התחיל לברך.

סיימנו לאכול , עזרתי לאמא עם הכלים והצטרפנו לאבא ודניאל בסלון.

"ליאני תביאי בבקשה גרעינים" אבא ביקש ממני ואני הבאתי.

"תקשיב" התחלתי לדבר כשהוא שקוע בטלוויזיה אבל הוא קטע אותי באמצע "זה לא יכול לחכות אחרי התוכנית?"

"לא נו יש מסיבה קטנה אצל חברה שלי, היא גרה פה ליד, אני יכולה ללכת?" אמרתי במהירות.

"לכי לאמא , מה את רוצה ממני?" הוא גם ניסה להתנער ממני.

"נו אבל היא אמרה לדבר איתך ואני גם רוצה לישון אצלה והיא לא מרשה לי , היא אמרה לי לשאול אותך" המשכתי לשגע אותו.

"אם היא לא מרשה לך אז יש סיבה, נכון?" הוא ענה בלי להסתכל עליי.

"לא  נו אבא בבקשה, טוב?" והוא לא ענה.

"יופי, תודה" צחקתי והבאתי לו נשיקה גדולה.

עליתי לחדר והתקשרתי למיטל בשביל להגיד לה שתהיה אצלי עוד 20 דקות.

סידרתי את השיער, התאפרתי ואז התלבשתי. לבשתי טייץ שחור שהכנסתי לתוך מגף שחור עם עקב לא כל כך גבוה ודי שמן ואת החולצה החדשה ששמתי עליה חגורה שחורה דקה.

התבשמתי  טיפה וקיבלתי טלפון.

"רדי , אין לי כוח לעלות" מיטל אמרה וניתקתי.

סידרתי מהר תיק עם פיג'מה וכל מה שהייתי צריכה וירדתי לסלון.

"ביי" צעקתי והם ענו לי בביי חטוף, שקועים בטלוויזיה.

"רגע כבר מאוחר, את הולכת לבד?" אמא צעקה לי.

"לא, מיטל למטה" עניתי וירדתי מהר.

היא נראתה כל כך יפה, למרות שבכל מסיבה היא נראית יפה.

היא פיזרה את השיער ועשתה אותו חלק למעלה וגלי למטה, לבשתי סקיני כהה שהכניסה למגף חום, חולצה לבנה יפה עם מחשוף עמוק ומעיל חום שמגיע מעל המותניים.

הגענו לבית של שירן והיה נורא "שמח" באותו ערב.