את היומיים הבאים העברתי עם מיטל. לא רציתי לראות אף אחד, לא יכולתי לראות אף אחד.

שירן התקשרה כמה פעמים ומיטל הסבירה לה שזה תקופה טובה כ"כ.

בקושי אכלתי, בקושי שתיתי, ניסיתי כל הזמן להיזכר אבל לא יכולתי. אולי זה עדיף. זה שהוא סימם אותי ולא נתן לי לזכור מכאיב פחות.

"הילד, ההפלה, הכאב ההוא. על זה הוא חייב לשלם מיטל!"  אמרתי לה בפעם המיליון.

"אני יודעת יפה שלי והוא ישלם. אבל לדעתי את עושה טעות שאת לא מערבת את ההורים שלך. בסופו של דבר המשטרה תספר להם ולדעתי עדיף שהם ישמעו ממך" היא ענתה לי.

"איך אני יספר להם את זה? הם יתביישו בי. אני לא יכולה" אמרתי ושוב התחלתי לבכות. הדבר העיקרי שעשיתי ביומיים האחרונים.

לאחר כמה דקות של עידוד ושכנוע החלטתי לספר להורים שלי את כל מה שקרה.

מיטל הלכה הביתה, החליטה לתת לי להיות איתם לבד ובארוחת ערב זה קרה.

"אבא, אמא..אני צריכה לספר לכם משהו" אמרתי והשפלתי את הראש.

"פשש זה נשמע מעניין" דניאל אמר שטון מתגרה.

"לא עכשיו דניאל" אמי השתיקה אותו. "כן ליאני, אנחנו מקשיבים".

לקחתי נשימה עמוקה ופשוט הוצאתי את זה. סיפרתי הכל בלי להשמיט אפילו פרט אחד. בכיתי, בכיתי כמו ילדה קטנה לידם.

כשסיימתי, הרמתי את הראש. ראיתי את אמא שלי עם דמעות בעיניים, אבא שלי בוהה בי ואותו הדבר גם דניאל.

אמא קמה וחיבקה אותי, ואחריה גם אבא.

"איך לא סיפרת לי? איך שמרת את זה בתוך עצמך? איך חיית עם הכאב בלי לשתף אף אחד?" היא אמרה לי בוכייה.

"הוא יקבל את מה שמגיע לו על מה שהוא לך ליאן. אני נשבע לך" אבא אמר וחיבק אותי.

הרגשתי הקלה עצומה, הרגשתי שאני כבר לא לבד אבל בכל זאת היה חסר משהו.

התבוננתי בדניאל שעדיין ישב ליד השולחן. הוא הסתכל עליי ופשוט קם והלך.

אמא הסתכלה עליי ואני הלכתי אחריו.

"דניאל?" אמרתי כשנכנסתי לחדר.

הוא שכב על המיטה עם הפנים לקיר.

"צאי מפה" הוא אמר לי בלי להסתובב אפילו. "אני לא מאמין שלא סיפרת לי. אני לא מאמין שלא סמכת עליי ולא סיפרת לי".

"אני מצטערת דניאל. אני לא התכוונתי, אתה יודע שאתה הבנאדם שאני הכי סומכת עליו אבל לא יכולתי. פחדתי, התביישתי פשוט לא יכולתי. אני מצטערת" אמרתי ושוב הדמעות עלו.

הוא קם מהמיטה וחיבק אותי.

"לא, זה אני מצטער. מצטער שלא שמרתי עלייך כמו שהייתי צריך. את האחות הקטנה שלי ונתתי למישהו לעשות לך את זה. אני מצטער" הוא גם בכה.

"זה לא אשמתך. ועכשיו אני מבינה שגם לא אשמתי." אמרתי והתחבקנו.

המשפחה תמכה בי ובמיוחד דניאל. הוא לא זז מטר ממני, רצה לפצות על הכאב והבדידות.

הגיע היום שהיינו צריכים לחזור לתחנה.

רק שהפעם לשם שינוי לא באתי לבד.

-

"מזרחי? יש כאן משפחת מזרחי?" קרא שוטר.

"כן, זה אנחנו." אבא שלי אמר.

השוטר התקרב אלינו.

"מי זאת ליאן?" היא שאל ואני הצבעתי.

"כנסי לחדר לחקירות" הוא אמר בקרירות והסתובב ללכת.

"אני יכולה להיכנס איתה? אני אמא שלה"

"כן." השיב והלך.

-

"אוקיי ליאן אז יש לי רק שני משפטים להגיד לך" אמרה החוקרת והתבוננה בי.

"א' הוא הודה. טוב לא בדיוק הודה אבל עשינו לו בדיקת פוליגרף. ב' המשפט שלו נקבע ל3 במאי. ז'תומרת שבוע הבא" היא המשיכה וחייכה.

" זה אומר שהוא יענש על זה נכון? יענש על מה שהוא עשה לי?" אמרתי בתקווה.

"זה בדיוק מה שזה אומר." היא ענתה ושיחררה אותי.

סיפרתי למיטל, לליאור וסוף סוף יכולתי לשים את הסיפור הזה מאחור ולהמשיך הלאה.

יומיים אחרי

-

"ליאאאאאן מצלצל לך הטלפון" שמעתי את דניאל צועק לי.

עליתי מהר מהר למעלה וראיתי שזה רק תזכורת.

פתחתי והיה כתוב 'אני וליאור חצי שנה'.

שלחתי לו הודעה 'אתה יודע איזה יום היום?' ולאחר דקה או שתיים קיבלתי תשובה. 'ואני חשבתי שאת שכחת. אני עושה לך הפתעה היום אז אל תקבעי תוכניות' חייכתי וירדתי שוב לרבוץ ליד הטלוויזיה.

ב7 הוא התקשר אליי ואמר לי להיות מוכנה ב8 בערב.

"וכשאני אומר 8 זה לא 8 וחצי או 9." ככה הוא אמר וכך באמת היה.

ב8 בדיוק הייתי מוכנה והודעתי להורים שאני ישנה אצל מיטל.

הוא התקשר ואמר לי לרדת.

ירדתי והוא יצא מהמונית. הוא היה נראה כ"כ מדהים. הוא לבש ג'ינס כהה עם שפשופים, חולצה מכופתרת כזאת שפתוחה בחזה ופשוט היה כ"כ חתיך.

אני לבשתי מכנס בז' עד הברך, טוניקה שחורה ונעל פלטפורמה שחורה.

"לאן נוסעים?" שאלתי כשנכנסו למונית.

"הפתעה" הוא אמר ואני חייכתי.