זה מה שנשאר

טלפונים לא חשובים מעירים אותי משינה שתאלכס לא מבזבזת לי כלום וכל מה שעובר לי בראש זה שלפעמים בא לי פשוט לנתק את כל הכבלים האלה שמחברים אותי לעולם טכנולוגי מזוייף שמדבר איתי על יופי וכסף ועוד כמה דברים שהייתי שמחה אם לא היו קיימים.

ואני מתחילה לחשוב על איך מרגיש לחיות כשאין לך כלום ואתה מאושר במקום לבכות כשיש לך הכל. ולא לחכות תמיד לתקופה שיהיה לך יותר.יותר זמן,יותר כסף,יותר חופש.פשוט לחיות כאן עכשיו תמיד.

ובכל עונת מעבר שכזאת כשהשמש מחממת ורוחות מעצבנות מעיפות חול שורף לעיינים יש לי בכל יום חלון קטן לשכוח,לחשוב על משהו אחר.יש לי כמה דקות ביום שהמון מים זורמים מעליי אבל בעצם לא שוטפים כלום.

ואני תמיד חוזרת לאותו מקום קר וקצת מפחיד שאף פעם לא מושלם בעייני.

אז תמיד בלילות כאלו כשאני מול מסף פורקת כאב,מנצלת מוזה,בשעות בהן אפילו הרכבות כבר ישנות,אני קצת בוכה.

אני קצת בוכה מעצב לא מוסבר מסיבות לא ברורות אני קצת בוכה ממציאות עגומה ומשירים עצובים.

אני בוכה הרבה.

תגידי שאת מתכוונת השתיקה שלך רועמת. איזה יום עצוב. תגידי מה את מתעלמת? תגידי שקר או אמת, תגידי משהו. תגידי כי כמעט שכחתי מה זה רגש, כמו שלימדת אותי. לא מרגיש אפילו יום. תגידי כי אולי זה נכון. לא לפתח ציפיות, לא לפתח אשליות. תגידי, את לא שמה אודם לכבודי כמו מקודם, איזה יום עצוב. תגידי כי זה כמו מלכודת לא צחקת כבר איזה חודש, תגידי משהו. תגידי כי כמעט שכחתי מה זה רגש, כמו שלימדת אותי. לא מרגיש אפילו יום. תגידי כי אולי זה נכון. לא לפתח ציפיות, לא לפתח אשליות. תגידי שאת מתכוונת השתיקה שלך רועמת. איזה יום עצוב. תגידי מה את מתעלמת? תגידי שקר או אמת, תגידי משהו.