תמיד במהלך היום, בעיקר במקלחת, אני מוצאת את עצמי מנהלת דיאלוג (לעיתים מונולוג) קולח עם עצמי. הרבה פעמים, זה קטעים של שיחות שהייתי רוצה להטיח באנשים או דברים שיכולתי לומר להם. היום פרץ לי למוח קטע חזק במיוחד. אז החלטתי, שאם לא ייצא לי לומר אותו לאף אחד- אז איי מייט אז וול לכתוב אותו בבלוג ולקבל אפקט דומה.
בכל אופן, סבתא שלי, אמא של אמא, בבית חולים.
אני מבינה שקשה לאמא שלי- זה בטח לא קל, אבל יצא לי לחשוב.
לסבתא שלי- היו חיים לא רעים בכלל. היא התחתנה עם מישהו שהיא מאוד אהבה, ואהב אותה עד יומו האחרון, הוא דאג לה, וטיפל בה. היה לה מקצוע- היא עבדה קשה ויש לה בית יפה משלה, הייתה להם גם מכונית. היא הביאה לעולם שתי בנות- גידלה אותן וטיפחה אותן. היא וסבא שלי ז"ל הצליחו לממן לשתיהן לימודים באונברסיטה, שהם לא יכלו להרשות לעצמם בזמנו, והן רכשו להם מקצוע. שתי הבנות שלהם השיגו חיים, רכוש, חברים, משפחה. יש לה שלוש נכדות שיצא לה לראות גדלות, גרות לא רחוק. אפילו יצא לה לפגוש בנין ראשון- כבוד שסבא שלי, כבר לא זכה לו. אלה חיים די שלמים, עמוסים, ולא רעים בכלל.
אז אני תוהה- כשאמא שלי קוראת לי אנוכית, האם אין מדובר כאן עליה?
על מה עצוב וקשה לה? קשה לה הטרחה של הנסיעה כל יום לבית חולים? זה מובן שזה לא נוח אבל האם זה העיקר? האם עצוב לה שאולי (ואני מתייחסת לזה כאולי בלבד כי אני לא בטוחה שזו אופציה!) אמא שלה תלך בקרוב, והיא תשאר בלי אמא? או שאולי הדבר הנכון להרגיש, שאולי עדיף ככה?
אתם יכולים לחשוב שאני בן אדם רע, אנוכי וקר, אבל אני מסתכלת על סבתא שלי ויודעת שקשה לה. קשה לי בלי סבא שלי- כבר שנתיים שהיא לבד במצב המחורבן הזה. מגיל צעיר הוא היה שם בשבילה ואז יום אחד הוא לא היה יותר. קשה לה שהיא לא יכולה ללכת ולהתנייד כאוות נפשה. קשה לה לא לחשוב צלול ולא להצליח לבטא את המילים כמו שצריך. אז אולי, לא עדיף לקוות, שאם היא תלך- יהיה לנו קצת עצוב, אבל אולי עדיף ככה?
אפשר אפילו להיות קצת פואטים ולהאמין שהיא תתאחד עם סבא שלי. אפשר פשוט להיות ריאליסטים ולהאמין שלפחות היא תסבול פחות.
אני מקווה, שאני אגיע לגיל הזה יום אחד- ואוכל להסתכל אחורה ולהגיד שסה"כ- היה לא רע, ושאני אוכל ללכת בשקט. ואני רוצה לקוות, שלא ישאירו אותי בכוח. אני לא רוצה להגיע למצב של חוסר שליטה, חוסר ודאות וחוסר יכולת. אולי זה קצת תמים, אבל ככה זה נראה לי הכי נכון כרגע.
אם אתם הייתם מגיעים למצב כזה, בגיל כזה ועם עבר כזה- הייתם רוצים לעבוד עוד ניתוח/ים כדי להמשיך לחיות את החיים המונוטונים האלה? או הייתם מעדיפים להניח לזה, ופשוט להניח את הראש ולראות מה יקרה?
אני בטוחה שאני לא לגמרי לבד. וזה בטח יהפוך אותי לפחות אנוכית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
