הולכים, כי צריך ללכת

מדי פעם, בקטנה.

רציתי להכניס את כל חבריי לאווירת נוסטלגיה ולהתחיל לדון בהם במושגינו הישנים- כאילו זה מה שישיב את הזמן לאחור.

אבל לא- טוב ויפה לרצות להיות שוב בקשר ולזכות במה שהיה פעם- אבל התנאים הם לא אותם תנאים- הנוף מגיל 21 בהחלט שונה מהנוף בגיל 16, ויחד עם זאת באים כל מיני שינויים, שחלקם ברור שיקרו- וחלקם באים עלייך בהפתעה.

למשל,

אם פעם, לפתוח את תיבת פנדורה שנקראית תיבת המכתבים שלי הייתה גוררת כאוס של בכי וצרחות על "WHY ME?" ולאן כל הטוב הזה נעלם לו (שיר שאני שומעת לאחרונה הרבה), עכשיו הפתיחה גררה דמעות אושר קטנטנות, געגועים- ורצון עז לומר לאנשים האלה שאני אוהבת אותם ומתגעגעת.

אני לא יודעת אם תתקבל מזה תמורה- ואם ייצא מזה משהו, אבל רק הידיעה שייתכן והעלתי להם חיוך בכך שהם קיבלו ברכת "חג שמח" קצת שונה ואישי- גורמת לי לחייך קצת, בתוך ים הצרות בו אני נוטה לטבוע לעיתים כרגע.

הטוב הזה- הוא לא הולך. הוא רק מתגלגל,

וזה התפקיד שלנו לזהות באיזו צורה הוא עכשיו ולתפוס אותו- כי אחרת הוא יברח.

אני מנסה עכשיו לתפוס אותו שוב.

נסיים בשיר, ובברכת חג שמח לכל אפס קוראיי.

?Where do you go with your broken heart in tow
?What do you do with the left over you
and how do you know when to let go
where does the good go
where does the good go