אתמול ביליתי יום מקסים עם דודה שלי שהיא בת 80 והיא האחרונה מדור שלה שעוד חיה.
נפגשנו יחד עם בת דודתי שהיא גם חברתי הטובה ויחד נסענו למסעדה סינית ושמה הונק-קונג.
ישבנו , דיברנו, צחקנו, נזכרנו בדברים מרגשים והצטלמנו למזכרת.
מאד התרגשתי כי דודתי היא אחותה הקטנה של אימי ז"ל .
אחר כך חזרנו הבייתה והלכנו לישון ב-י11 ושלושים אני מתעוררת עם הרגשה לא נעימה בפה.
שוב (זוו פעם רביעית) התנפחה לי לשון בפה.
מיד לקחתי כדורים שיש לי והמתנתי 15 דקות לתגובה.
זה לא עזר אז החלטנו שנוסעים לביית חולים. הגענו כאשר הלשון כבר הייתה מאד נפוחה.
טוב שאני אדם דואג מטבעו אז ביקשתי מרופאת משפחה לכתוב באנגלית את על הבעיה והטיפול בה.
זה היה לעזר רב כי קיבלתי מיד טיפול עם סטרואידים.
וכך ביליתי יומיים בבית חולים כי פה בארצות הברית יש רגישות ופחד רב מכל סוגי רגישויות.
זו לא אלרגיה אלה "ANGIOEDEMA ".
הדבר פרץ לפני יותר משנתיים בעק בות בדיקה של בלוטת הרוק והשתלת שניים.
ההתנפחות יכולה להיות באצבע של יד, בכף רגל, בפה ,בלחי והכי מסוכן בלשון.
כאשר יש נפיחות במקום לא מסוכן היא יורדת מעצמה תוך 24 שעות ואני מנסה לא להפסיד עבודה.
הבעיה מתחילה עם נפיחות בלשון שהיא מאד מסוכנת. הלשו מתנפחת תוך רבע ועד חצי שעה ואין אפשרות לנשום, דבר היכול לסכן חיים.
פעם ראשונה הגעתי לבי"ח בלינסון במצב חניקה. אחר כך נעשייתי יותר חכמה.
ברגע שהייתי מרגישה עיקצוץ בלשון , הייתי לוקחת כדור ונוסעת ישר לבי"ח הכי קרוב.
זו לא אלרגיה אלא תגובת גוף למשהו ולמרות בדיקות רבות עדיין לא נמצאה סיבה. הדבר היחיד שברור שהדבר התפתח מבעיות שלי של בלוטת התריס
והשתלות שניים. טוב שבעלי עשה ביטוח מאד מקיף כולל הטסה לארץ .
בי" ח צ'סנוט-היל קרוב מאד לביתו של אחי על כן הגעתי שם עוד במצב שיכולתי לדבר . הניירות עזרו וקיבלתי תוך 10 דקות טיפול בסטרואידים ולקח כמעט 20 דקות שהכל התחיל להתנהל טוב. נרדמתי לשעה ונתעוררתי במצב בהרבה יותר טוב.
אחרי 3 שעות באה רופאה צעירה ואמרה שיש חוק שאחרי 3 שעות בחדר מיון יש או לשחרר את החולה או לאשפז אותו.
אצלי המצב היה רחוק מטוב והם פחדו לשחרר אותי במצב זה . הועברתי למחלקה לטיפול נמרץ ושם עברתי את הלילה ואת היום השני.
שמתי לב שרוב הרופאים בחדר מיוןן ובחדר טיפול נמרץ הם צעירים מאד ורק רופא אחד היה אולי בן 50 .
רוב הרופאים היו צעירים מאד והיו גם הרבה סטז'רים . המומחים נקראו רק בהתאם לצורך.
מעניין שבגלל שלא לכל אחד יש ביטוח רפואי והטיפול כנראה מאד יקר בחדר מיון היו מעט מאד אנשים והייתה ממש אבטלה סמויה בכח אדם.
שמתי לב שהמתמחים הצעירים ממש פחדו מהאחיות האחריות על חדר מיון וחדר טיפול נמרץ.
בגילי עברתי כבר הרבה פעמים שתקעו לי מחט בוריד אבל פה זה נעשה ע"י אחות חסרת מיומנות כל כך שנשאר לי סימן גדול ועל כאב איני רוצה להזכר.
אמנם התקבלתי כמו מלכה (ביטוח רפואי מאד יוקרתי ) אבל אין להשוות את המיומנות של אחיות שלנו ואת הראש הפתוח של רופאים שלנו שאולי הם קצת פחות מחונכים ונחמדים אבל יש להם ראש פתוח יותר , זריזות מחשבתית ויעילות בוגרת יותר. רופא שחושש מלהעיר לאחיות על משהו זה דבר מוזר.
אתן דוגמא שאולי רק קפקא יכול היה להמציא דבר כזה. רציתי לשרותים. נאמר לי שאין שרותים בחדר לטיפול נמרץ. אמרתי אצא לפרו זדור ושם יש. אי אפשר כי את בטיפול נמרץ . אבל אני כבר בסדר ואנו רק ממתינים שמומחה אף אוזן וגרון יגיע לאשר שאין פגיעה במיתרי הגרון . לא עוזרכ בצר לי אני עושה מה שצריך בשרותים ניידים . ממתינה שעתיים,שלוש, ארבע והכרופא איננו ואני צריכה לשרותים למשהו יותר רציני. מבקשת מאחות, מבקשת לרופא - אף אחד לא מתיחס ואני כולי כאבי בטן חזקים.
בצר לי אני מחליטה על מעשה קיצוני. אני משתחררת מכל המכשור ויש הרבה והולכת ואחרי רצה אחות ומתחננת .
לא איכפת לי אני מגיעה לשרותים תוך דקה , סוגרת את הדלת ואומרת לה תני לי 5 דקות.
מאחורי דלת שרותים בלגן שלם . אחות ראשית צועקת על אחות הצעירה למה איפשרה לי לעשות דבר כזה.
אני יוצאת ואומרת במתיקות תודה וחוזרת למיטה. בינתיים סוף כל סוף הגיעה המומחה והוא צוחק מכל המהומה ואומר שלפעמים צריך גם הגיון בריא.
כאשר אני משתחחרת אחרי חצי שעה הכל נשכח ודווקא אחות ראשית אומרת שחסרון שרותים מקשה גם על סגל רפואי.
טוב , אני מקבלת מירשם ואנו
נוסעים הבייתה.
לא יודעת למה אבל קשה לי להרדם .
בעלי ואחי נופלים שדודים למיטה.
יש עוד יומיים לחתונה .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: