אמא של מתבגרים

חזרתי לארץ ביום חמישי, אבל עוד לא לגמרי נחתי.  אני אכתוב כמה פוסטים על הנסיעה לבלגיה ומתחילה דווקא בפן האישי ולא התיירותי. הרי מטרת הנסיעה הייתה להשתתף בחתונה משפחתית ולכן זה הכי חשוב בעיני.

החתונה הייתה נהדרת. פשוט מושלמת, ואני מאחלת לזוג שכל חייהם יהיו יפים כמו החתונה שלהם. היה כל כך כיף להיות עם המשפחה. לא היינו כולנו ביחד מאז החתונה המשפחתית הקודמת, לפני 4 שנים. היתה חתונה מאד מושקעת, עד הפרט האחרון. אווירה נהדרת, מוזיקה טובה ואוכל משובח. ניכר שכל מי שהיה שם רצה להיות שם מתוך אהבה לחתן וכלה.

נהניתי לראות את הנכדה של אחותי, מתוקה כל כך, שלפני שנה וחצי נסענו לראות בלונדון. הייתי מאד גאה בבת שלי, שהתנהגה למופת והביאה לי הרבה נחת.

בנסיעה הזאת עברתי לאזור גיאוגראפי אחר, אבל גם למימד זמן אחר. הייתי בו-זמנית בהווה ובעבר, חזרתי במנהרת זמן לתקופת ילדותי באנטוורפן, אני מודה שהיו לי רגעים קשים עם זיכרונות העבר, והרבה רגעים שמחים הקשורים לחתונה ולמשפחה.

בפעם האחרונה שחזרתי לבלגיה, לפני 3 שנים, לשמחה של בת כיתתי שחיתנה את בנה, הייתי לבד עם זיס לימים ספורים בלבד. הפעם זה היה שונה. כאשר מדובר בחתונה בתוך המשפחה, המעורבות הרגשית והגעגועים להורים שכבר אינם בחיים יותר חזקים.

העובדה שבתי הייתה איתנו ורצתה לשמוע על הילדות שלי במקום, הכריחה אותי להיזכר בהרבה דברים שקברתי עמוק עמוק בתת-מודע שלי. היינו אמורים לנסוע כל המשפחה, אבל ברגע האחרון ממש בני ביטל את נסיעתו איתנו, סיפור מעצבן בפני עצמו, אבל זה לא לבלוג.

אין מקום אחר בעולם איפה שמכירים אותי כל כך טוב. לא צריך להסביר כלום, לא צריך לתאר מאיפה אני באה, אני לא עולה משום מקום. לא מעניין אף אחד במה אני עובדת ואיזה תארים אקדמיים יש לי. אני פשוט אני, כמו לפני 35 שנה.

הדבר היחיד שמגדיר אותי שם זה המשפחה. שם אני קודם כל הבת של... אחר כך האחות של... ומה שכולם שואלים זה של מי אני האימא של. חברות ילדות ממהרות להכיר לי את הנכדים שלהם. רוצים לדעת כמה ילדים יש לי, באיזה גילאים. זה העיקר, המשפחה.

באף מקום אחר בעולם שואלים אותי "איפה אחותך הקטנה?", אפילו שהאחות הקטנה כבר מעל גיל 50. כי באנטוורפן אני מוגדרת לפי המיקום שלי במשפחה, האמצעית מתוך 3 בנות. יש לי אחות גדולה ואחות קטנה. רוב האנשים בארץ אפילו לא יודעים שיש לי 2 אחיות, או שאני הסנדוויץ'.

אין מקום אחר בעולם איפה שאני אקח את בתי קודם כל לקונדיטוריה יהודית, "קליינבלאט" שמה, מכיוון ששנים היא שומעת ממני שזאת הקונדיטוריה היהודית הכי טובה שיש. היא רוצה לטעום בעצמה ולראות אם אני לא מגזימה. כמובן שלא וגם היא מתענגת על המאפים שלהם.

לקחתי אותה לסופרמרקט איפה שתמיד עשיתי קניות עם אמא שלי. כל אתרי התיירות הנפלאים מתגמדים מול הפארק העירוני, המכונה אצל היהודים בשם "טשולנט פארק", מכיוון שהיהודים נוהגים לטייל שם בשבת אחרי שאוכלים את הטשולנט. בתי שמעה על הפארק הזה בלי סוף. סיפרתי לה ששם בראש השנה עושים "תשליך". לא ה"תשליך" היה חשוב, כמו ההזדמנות להראות לכולם את בגדי החג החדשים. כאשר היא ראתה את הברווזים ליד האגם היא נזכרה בסיפורים שלי על איך שלפני פסח כל היהודים הלכו לזרוק שם את החמץ שנשאר, כי לא זורקים לחם, אלא נותנים לברווזים בפארק. כל הילדות שלי, המקומות והאנשים שסיפרתי עליהם קמו לתחייה בשבילה ושמחתי שיכולתי להראות לה חלקים נרחבים מעברי, מהמקום שעיצב אותי, איפה שהשורשים שלי.

אין מקום אחר בעולם איפה שייגשו אליי קשישים, חברים של הוריי שלא ראו אותי שנים, שיזהו אותי לא כי אני זאת אני, אלא כי הם מזהים בפנים שלי את תווי הפנים של אמי.

ובשבילי? שמחתי להיות שם, בעיקר לראות את האנשים. מצד שני היה לי קשה. איפה שלא הלכתי ראיתי רוחות רפאים. את אמי עומדת ליד החלון של הדירה שלנו מסתכלת למטה לרחוב. את אבי בבית הכנסת, איפה שהייתה העלייה לתורה לכבוד השבת חתן. את כל האנשים שכבר מזמן אינם בחיים. גם העיר עצמה השתנתה. היא יותר מוזנחת ומלוכלכת. ענף היהלומים, שסיפק פרנסה לרוב יהודי אנטוורפן, הולך ודועך וכתוצאה מכך רוב הצעירים עוזבים את העיר ומחפשים פרנסה במקומות אחרים. האוכלוסייה מזדקנת ונראה שאין לעיר הזאת עתיד.