עם כל המהומה של הנסיעה לחתונה שכחתי לציין שלפני יומיים חגגתי יום הולדת שנתיים לבלוג. לכבוד האירוע המשמח החלטתי להעלות פוסט קצת שונה, עם הרבה תמונות.
בתור עולה חדשה (אמנם וותיקה, אבל לא צברית) אני תמיד מרגישה שאני קצת סכיזופרנית. כאשר אני כאן אני מתגעגעת לדברים משם ולהפך.
בביקור בשבוע שעבר צילמתי, בלי לשים לב, חלק מהדברים שאני מתגעגעת אליהם. כמובן שבמקום הראשון המשפחה שלי חסרה לי, אבל מפאת צנעת הפרט ולמען האנונימיות, לא אעלה את תמונותיהם לבלוג.
בארץ חסר לי חופש ביום ראשון. בתור שומרת שבת אין לי הזדמנות לטייל טיולים ארוכים, לבקר חברים רחוקים, או לעשות כל דבר הכולל נסיעות ו/או חילול שבת. זה לא משאיר הרבה ימים פנויים לכך, בלשון המעטה. לא אוותר בשביל שום הון שבעולם על השבת המסורתית שלי, אבל בחו"ל אפשר גם לשמור שבת כהלכתו וגם להנות מיום חופש בו אפשר לנסוע ולבלות. יום ששי ממש לא עוזר. קודם כל, צריך להכין לשבת ודבר שני חייבים להיות בבית בזמן כניסת שבת, מה שמונע לנסוע רחוק לטייל ועוד להגיע הביתה בזמן לכניסת שבת.
הכנסייה השכונתית באנטוורפן מסמלת את החופש והשקט של יום ראשון.
עונת הסתיו חסרה לי. מה שמכנים פה סתיו לא מתקרב לדבר האמיתי. קשה למצוא עצים בשלכת עם עלים בצבעי אדום-צהוב, ערמונים וימים שמתקצרים ומתקררים לאט.
הקטדרלה באנטוורפן וכיכר הגרונפלאץ' (הכיכר הירוקה)
הפארק העירוני באנטוורפן, המכונה בפי היהודים "טשולנט פארק"
שוקולד בלגי חסר לי, המבחר העצום של פרלינים טעימים. חנויות השוקולד בעלי חלונות הראווה מלאים ביצירות משוקולד בגדלים שונים המשתנות לפי העונה והחג המתקרב.
חסרים לי המבנים היפים הישנים המשתלבים בתוך המרקם העירוני המודרני. בארץ יש מבנים מלפני 2000-3000 שנה ומבנים יחסית חדשים. אם כבר יש מבנים ישנים אז הם בדרך כלל חורבות. היופי בבלגיה זה שאנשים גרים בתוך הבתים מכל התקופות. יש שימוש עד היום גם בבניינים מימי הביניים.
בתים בברוג' 
מלון הילטון באנטוורפן
בתי הגילדות באנטוורפן
בעיקר חסרים לי השקט והשלווה. כל פעם שאני חוזרת לישראל אני נרתעת מחדש מהרעש שיש כאן. בקושי רואים שם מישהו שמדבר בטלפון סלולארי ברחוב או בתחבורה הציבורית. אם מדברים, אז זה 2 מילים ובשקט.
לא באתי לקטר על ארץ ישראל. לא הייתי רוצה לגור בחו"ל ושמחתי כבר לחזור לכאן. למרות כל הדברים שחסרים לי, כאן ביתי ולא שם.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
