ט"ו בשבט בעיני הוא החג הכי ארצישראלי שיש. ייתכן ואני מרגישה ככה כי גדלתי בחו"ל.
בניגוד לחגים אחרים, שחוגגים אותם פחות או יותר באותה צורה כמו בישראל, ט"ו בשבט הוא חג שמבטא בעיקר את הקשר עם אדמת ארץ ישראל ומתייחס לגידולים שצומחים באדמת ארץ ישראל ולמצוות התלויות בארץ, כמו "ערלה".
לכן בחו"ל לא יוצאים לנטיעות, אין שום משמעות לנטוע עצים בחו"ל. אלא נוהגים לאכול פירות ארץ ישראל, לברך עליהם, כדי לשמור על הקשר עם ארץ הקודש.
בקהילה היהודית איפה שגדלתי כל הזדמנות הייתה טובה כדי לגייס כסף עבור מטרות ראויות בישראל. גם ט"ו בשבט נכלל בהזדמנויות האלה. הרי לא יכולנו ללכת לשוק לקנות את פרות ארץ ישראל. ילדי תנועות הנוער היהודיות היו עוברים בין הבתים ומוכרים שקיות עם מגוון פרות ארצנו, עבור סכום מופרז, והכסף היה נתרם לישראל.
הפרי הזכור לי הכי טוב מהשקית היה החרוב. את כל הפרות האחרות הכרנו וראינו בחנויות כל השנה, אבל החרוב לא. משום מה קראנו לו "בוקסר". לדעתי זה בגלל שהיה בלתי אפשרי לאכול אותו מרוב שהוא היה מיובש וקשה. מי שהיה מנסה היה שובר את השיניים, כאילו שהיה מקבל "בוקס" בפה.
מנהגים שונים הקשורים לט"ו בשבט התפתחו בחו"ל, אבל שום דבר לא מחליף את מראה השקדיות הפורחות שרואים עכשיו בירושלים. את התחושה הזאת אני חולקת עם גדולים ממני, כפי שמעיד המקור הבא:
ט"ו בשבט בארץ-ישראל
פעם בסעודת ט"ו בשבט ביקש רבי מנחם-מנדל מקוצק מתלמידו רבי יצחק- מאיר (בעל 'חידושי הרי"ם') לומר דברים מענייני היום. פתח רבי יצחק- מאיר בפלפול בסוגיית ראש-השנה לאילן, שאל ותירץ, הקשה ופירש.
אמר לו רבי מנחם-מנדל: לו היינו בארץ-ישראל, די היה לנו לצאת לשדות ולהתבונן באילנות כדי להבין מהו ראש-השנה לאילן כפשוטו, ולא בדרך הפלפול. שם, בארץ-ישראל, אין ראש-השנה לאילן אומר "דרשוני" אלא "עשוני".
(ילקוט החכמה)
ט"ו בשבט שמח.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
