אמא של מתבגרים

ראיתי מדור כזה בעיתון נשים, נדמה לי ב"לאישה" וחשבתי שמה שאני רוצה להגיד מאד מתאים לפורמט הזה. לא אכתוב כאן מכתב, אבל התוכן של הפוסט יכול להיות תוכן של מכתב שלא נשלח לראש מכינה קדם צבאית שגילה נוקשות וחוסר רגישות כלפי בתי.

בפוסט הזה ציינתי כמה העיתוי של התאונה של בתי היה גרוע, היות שהיא נשארה בלי מסגרת ובלי חברה בתקופה הקשה שהיא עוברת. לפחות יש כבר תאריך לוועדה הרפואית, בשבוע הבא. אני מקווה שאחריה נהיה יותר חכמים, למרות שאמרו לנו שגלגלי צה"ל טוחנים לאט.

בינתיים בתי חיפשה מסגרת שתתאים לה חברתית וערכית. אחרי הרבה התלבטויות היא החליטה  ללכת למכינה קדם צבאית. היא הייתה אמורה להתגייס מיד, אבל התאונה והמציאות החדשה שנוצרה הכריחו אותה לחשוב על כיוון אחר. אי לכך היא התחילה לבדוק מכינות שונות כדי להחליט לאן ללכת, בתקווה שיקבלו אותה. לאור הנסיבות הרפואיות ולאור העובדה שהמכינות התחילו כבר לפני חודש וחצי, לא קל להתקבל אליהן. גם חודש החגים עיכב את החיפושים שלה.

השבוע היא כבר היתה צריכה להגיע להחלטה לאן ללכת. היא די החליטה על אחת המכינות במרכז, אבל לא הייתה לגמרי שלמה עם ההחלטה, כי נשארה לה עוד מכינה אחת לבדוק. היה לה חשוב לבדוק אותה לפני ההתחייבות הסופית. לדעתי זה לגיטימי לגמרי. מדובר בשנה שלמה ואף אחד לא רוצה להיתקע במקום לא מתאים לפרק זמן כל כך ארוך.

יש כל כך הרבה מסגרות, בנוסף לצבא או לפני הצבא, מכינות, ישיבות, מדרשות, שנת שירות ושירות לאומי, כך שיש לבני הנוער הרבה התלבטויות. גם אחרי שמחליטים מה המסגרת המועדפת לא תמו ההתלבטויות. לכל מסגרת יש הרבה אופציות וכל אחד רוצה להגיע למקום שהכי מתאים לו. בכיתות י"א וי"ב מקובל לבדוק אופציות שונות ולהגיע להחלטה עד סוף י"ב.

במקרה של בתי, כל הסדר השתבש ולכן כל התהליך שונה מהנורמה. עם כל זה, הייתי מצפה מראשי המכינות, האמורים להוות דמויות חינוכיות, להבין את הנסיבות המיוחדות שנוצרו ולגלות אמפטיה והבנה למצב שאליו נקלעה בתי. היא לא בחרה להיפצע בתאונת דרכים ומספיק קשה לה להתמודד עם המצב החדש בלי שראשי המכינות יחמירו איתה.

לצערי זה לא קרה. ראש מכינה של אחת המכינות היוקרתיות במרכז (כן, גם שם יש דירוג) שקיבל את בתי הציב לה אולטימאטום, "או שאת מגיעה סופית אלינו היום או שאל תגיעי בכלל".

בשום פנים ואופן הוא לא היה מוכן לקבל שהיא רוצה להיות שלמה עם ההחלטה שלה ולבדוק את המכינה הנוספת. הוא לא היה מוכן לקבל שכל עולמה השתנה מקצה לקצה לפני חודשיים ושהיא עוד מבולבלת. לא קל להפנים שינוי כזה דרסטי, ועוד בגיל 18.

הוא הלביש את האולטימטום שלו במילים גבוהות ובטענות חינוכיות, אבל אותי זה לא שכנע וגם לא את בתי. מהרגע שהיא סיפרה לו, כי היא לא רצתה לשקר, שהיא בכל זאת הולכת לבדוק את המכינה הנוספת ומבקשת עוד יום להחליט, הוא ענה לה שמבחינתו היא עם המכינה שלו סיימה.

היא ניסתה להסביר לו כמה מצבה קשה אחרי התאונה, כמה חשוב לה להגיע להחלטה בלב שלם, אבל הוא בשלו. לדעתי אין בזה שום דבר חינוכי, אלא אגו טהור. הוא נפגע מעצם ההתלבטות שלה אחרי שהוא קיבל אותה למכינה היוקרתית שלו.

איפה ההתחשבות? איפה הרגישות? איפה החמלה?

איך אדם כזה מתיימר להיות מחנך נוער לערכים חברתיים אם הוא בעצמו מתנהג ככה?

אמת, אני שמחה שהיא לא תלך למכינה הזאת. לא אהבתי את הרעיון מההתחלה, אבל לא רציתי להתערב. בתי כרגע במכינה השנייה ואני מחכה לשמוע אם זה המקום שאליו היא רוצה ללכת. אם לא, נחפש משהו אחר.

העיקר, אני מקווה שהיא לא תצטער על ההחלטה שלה. בכל החלטה יש ויתור וסיכון ואת זה היא צריכה ללמוד ולהפנים. אני מאחלת לה החלטות טובות ועזרה משמיים.

שיעור לחיים.