אמא של מתבגרים

כל שנה מחדש כאשר מגיע יום השואה אני חושבת לעצמי, איזה מזל יש לאנשים

שיש להם רק יום שואה אחד בשנה. יום אחד לזכור, להתעצב, להזדעזע מהתמונות,

להזדהות עם הסיפורים של הניצולים... ולהמשיך הלאה.

לי אין את הפריבילגיה הזאת.

אני דור שני להורים ניצולי שואה. שניהם נצר אחרון למשפחותיהם. עבורי השואה

מהווה אירוע מרכזי שהשפיע וממשיכה להשפיע על כל מהלך חיי.

לולי השואה לא הייתי נולדת. לאמי, לפני המלחמה, היה חבר שאיתו התכוונה להתחתן.

היא שרדה את אושוויץ, הוא לא.

גדלתי בלי סבא וסבתא, בלי דודים ודודות, בלי בני דודים, רק אמא אבא ושתי אחיות.

היום כל משפחתי, על דורותיה, מונה 13 נפשות, שיהיו בריאים עד 120.

ניצלו גם כמה דודים של אמי. חלק הצליחו לברוח למקומות מבטחים.

לאחרים לא התמזל מזלם והם נשלחו למחנות השמדה עם כל משפחותיהם ורק הם

שרדו.

חיפשנו ניצולים, אבל לא היו

דוד פ' נשלח לאושוויץ, עם אשתו הטרייה, חודש אחרי נישואיהם. רק הוא נשאר בחיים.

הוא לא התחתן, נשאר ערירי וסבל ממחלת הרדיפה כל ימי חייו.

אלינו הוא היה בא לארוחות שבת ולליל הסדר. הוא לא הפסיק לדבר על "המחנה".

בתור ילדה לא הבנתי על איזה מחנה הוא מדבר, עד שאמי הסבירה לי.

השנים עברו, אבל נושא השיחה שלו תמיד נשאר "המחנה".

דוד פ' שילם כסף במשך שנים למכר על מנת שאחרי מותו היהודי הזה יגיד עליו קדיש.

גם פה לא היה לו מזל, המכר נפטר לפני דוד פ' ומי שאמר קדיש במשך שנה שלמה

היה בעלי היקר.

בניגוד לדוד פ', אמי שתקה ולא דיברה על מה שעבר עליה בשואה.

כאשר היינו שואלים שאלות היא הייתה עונה בקצרה או מתחמקת מתשובה.

היה לה מספר על היד, אני זוכרת אותו, אבל אני בעיקר זוכרת את הצלקת שנשארה

אחרי שהיא עברה ניתוח להסרת המספר. היא החליטה לעשות את זה אחרי שכמה

אמריקאיות  מטומטמות שאלו אותה אם זה מספר הטלפון שלה ואיזה רעיון טוב זה

לקעקע אותו על היד.

לגדול בתור בת לניצולי שואה זה אומר לגדול עם חרדות, עם הורים שרואים בך

את כל עולמם, את הפיצוי לסבלם. אבל כל זה ידוע, לא על זה אכתוב.

כל החברות שלי היו פחות או יותר באותו מצב. מכיוון שלא יכולנו לדבר עם הורינו על מה

שקרה להם בשואה, היינו מדברים בינינו על הנושא. היינו קוראים כל ספר שיצא על השואה.

לבת מצווה קיבלתי ספרי אלי ויזל מחברות. קראנו ספרים על המחנות, עדויות, ספרי היסטוריה,

ספרי אמונה, אבל לא ליד ההורים, בהיחבא, לא רצינו לגרום להם צער.

חששנו שהספרים יזכירו להם את הסבל שעברו לפני שנולדנו.

היינו נאיבים.

כשבגרתי ביקרתי עם אמי ביד ושם. התפלאתי מחוסר ההתרגשות שלה מתמונות הזוועה.

שאלתי אותה איך היא יכולה להסתכל על התמונות ולא להיזכר

ולבכות, כמוני. היא ענתה לי: "אני חיה כל יום עם התמונות האלה לנגד עיניי".

כאשר הלכנו לבית הכנסת, אמי הלכה רק לתפילה "הזכרת נשמות", היא הייתה מסתכלת

מסביב ורואה רוחות רפאים. היא הייתה מצביעה על מקום ואומרת :

"פה לפני המלחמה ישב אבי, שם אחי" וכן הלאה.

יש אין ספור סיפורים, אי אפשר לכתוב את כולם. גם על אבי לא כתבתי.

אולי פעם אחרת.

עצם היותי פה נובע מהרצון שלי לעזוב את אירופה, איפה שהשמידו את כל משפחתי,

ולעלות לארץ ישראל.

רציתי שילדיי יגדלו בין יהודים, לא יפחדו מגילויי אנטישמיות, ולא ירגישו שהם שונים.