אמא של מתבגרים

בפוסט הקודם כתבתי שאמי נפטרה בערב ראש השנה. כל שנה, בשבת שלפני ראש השנה, פרשת ניצבים אנחנו מקיימים שיעור תורה לעילוי נשמתה בבית הכנסת. א', חברה שלי ומורה בחסד עליון בתנ"ך, מעבירה את השיעור ואנחנו מביאים כיבוד. עם השנים הצטרפו לשיעור הזה כמה חברים טובים שגם הוריהם נפטרו בערב ראש השנה וביניהם גם אביה של א'.

לפני חודשיים עברנו דירה לשכונה אחרת, אבל בכל זאת רצינו להמשיך עם המסורת ולקיים את השיעור בבית הכנסת בשכונה הישנה. גרנו שם 22 שנה ויש לנו הרבה חברים טובים שם. אנחנו לא רוצים לאבד איתם קשר. לכן תכננו לבלות שבת ניצבים בשכונה הישנה ולקיים את השיעור כרגיל.

כאשר התחלנו לגלגל את הרעיון חברה שלי אמרה לי: "למה שלא תבואו לראש השנה. זה שלושה ימים וכך תוכלו לראות את כולם. נקיים את השיעור בשבת שובה." קיבלנו את הרעיון בשמחה ומהר מאד ארגנו תכנית. נישן אצל חברה עם בית גדול ונאכל כל ארוחה אצל חברים אחרים. כך היה. חלק מהחברים הזמינו חברים נוספים על מנת שנוכל להיפגש עם כמה שיותר משפחות.  6 ארוחות לא הספיקו להיפגש עם כולם כך שקיבלנו הזמנות לביקור חוזר.

כמובן שגם אנחנו השתתפנו בהכנת חלק מהאוכל.  עוגות, דג מרוקאי, מאכלים לברכות ופשטידות, לא נורא בהתחשב בכמות הארוחות

הבן שלנו לא בא איתנו, אלא בחר לבלות את ראש השנה עם חברים שלו בישיבה בצפון. שמחנו שהוא עשה את זה מכיוון שכל החברים שלו היו בישיבות והוא היה משתעמם איתנו. הבת שלנו באה איתנו, אבל אכלה חלק מהארוחות אצל חברות שלה. אני חושבת שהיה לה כיף.

החג עבר במהירות הבזק. סעודת ליל חג ראשון אכלנו עם 3 זוגות חברים וסיימנו בסביבות 11 בלילה.

למחרת בבוקר הלכנו לבית הכנסת. זה היה מוזר ביותר. למרות שעזבנו את השכונה רק לפני חודשיים הרגשתי כמו אורחת זרה. למרות שישבתי במקומי הקבוע ובתי לידי, ההרגשה הייתה שונה לגמרי. אנשים ניגשו אליי ולזיס, בירכו אותנו ושאלו אותנו שאלות שלחלק מהן היה קשה לענות. הם רצו לדעת איך השכונה החדשה. איפה יותר טוב, שם או פה. האם אני מתגעגעת לשכונה, לאנשים, האם מצאנו בית כנסת וקהילה, חברים, האם הילדים מרוצים. הייתי נבוכה, אני אוהבת את השכונה החדשה, אבל אין ספק שאני גם מתגעגעת לחברים שלנו בשכונה הישנה. בכל מקום יש יתרונות וחסרונות. ניסיתי בתשובות למצוא את האיזון העדין בין לא להעליב אף אחד ובכל זאת להעביר את המסר שאני לא מצטערת על החלטתנו לעזוב ושטוב לנו במקום החדש. אני מקווה שהצלחתי.

התפילה הייתה יפה, מרגשת ומצאתי את עצמי בוכה בדיוק באותם מקומות בתפילה איפה שאמי הייתה בוכה. זה סימן ברור שהזדקנתי, היות שכאשר הייתי צעירה לא הייתי מבינה למה היא בוכה. למי שלא בקיא בתפילות של הימים הנוראים, הכוונה היא ל"ונתנה תוקף".

אחרי התפילה אכלנו צהריים אצל משפחת ר' שנולד להם נכד בערב חג. כך כבר הוזמנו ל"שלום זכר" בליל שישי. אחרי הארוחה נרדמנו כמו בולי עץ עד שקמנו כדי ללכת לתפילת מנחה, שיעור של הרב, תפילת ערבית וארוחת חג נוספת עם החברים שאצלם ישנו.

יום ב' היה פחות או יותר העתק של יום א' חוץ מהארוחות. את ארוחת הצהריים אכלנו אצל משפחה נהדרת שיש לנו איתם קשרים מיוחדים לכל הכיוונים. כולם מסתדרים עם כולם, המבוגרים עם המבוגרים, המבוגרים עם הילדים והילדים עם הילדים. בליל שבת אחרי הארוחה השתתפנו ב"שלום זכר" כך שפגשנו עוד מכרים.

בשבת אחרי הצהריים התקיים השיעור לעילוי נשמת אמי שהיה מאד מעניין. במוצאי שבת נסענו הביתה. זה היה ביקור מאד אינטנסיבי שבו הרעיפו עלינו המון אהבה.

לא הספקתי אפילו לפתוח את העיתון. מזל שקראתי את ההורוסקופ לפני כניסת החג.