אמא של מתבגרים

קראתי בדף הכניסה של ישרא שיש יוזמה ציבורית שמטרתה להדק את הקשר המשפחתי החם ולעודד את הישיבה המשותפת בערב שבת.

אני חושבת שזאת יוזמה ברוכה ואני מקווה שהיא תצליח. אני מאמינה שיש לשבת אופי מיוחד שצריך לשמור עליו. אחד העם, ממנהיגי הציונות, כתב את זה בצורה מאד יפה ב- על פרשת דרכים, מאמר נ"א - שבת וציוניות:

"אין צורך להיות מדקדק במצוות, בשביל להכיר ערך השבת. מי שמרגיש בלבו קשר אמיתי עם חיי האומה בכל הדורות, לא יוכל בשום אופן לצייר לו מציאות של עם ישראל בלי שבת. אפשר לומר בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם..."

בסוף אוקטובר כתבתי פוסט על ההכנות לשבת ועכשיו יש לי הזדמנות לכתוב על ההמשך, ארוחת ליל ששי עצמה. אני דתייה מבטן ומלידה כך שגדלתי על ארוחות שבת משפחתיות. כמובן שגם בביתי ארוחת ליל שבת היא ארוחה מסורתית לכל דבר. עם כל זה, קשה להגיד שכל חיי ארוחות ליל שבת היו אותו הדבר. מהות הארוחה נשארה אותו הדבר, אבל אין ספק שכאשר הילדים היו קטנים לילות ששי התנהלו בצורה אחרת מאשר עכשיו כאשר הילדים גדולים.

אלמנט אחד לא השתנה מאז שנולד הילד הראשון שלנו והוא הברכה שבה זיס מברך את הילדים בכל ליל ששי. גם אם הם לא בבית בשבת, הוא מברך אותם לפני שהם יוצאים לדרך, גם אם אנחנו רחוקים הוא מברך אותם דרך הטלפון. אני מרגישה שהברכה שלו בליל ששי שומרת עליהם.

כאשר הייתי ילדה בבית הוריי, ליל שבת היה הערב היחיד שאבא שלי לא עבד ושהיה לו זמן לשבת איתנו ולהקשיב לכל מה שעבר עלינו במשך השבוע. התפריט לא השתנה משבוע לשבוע. האוכל היה על טהרת האשכנזיות, גפילטע פיש, מרק עוף עם קניידלך, קוגל, עוף, וקומפוט. לא צריך הרבה דמיון כדי להבין שמדובר ב"אוכל נשמה" פולני אסלי.

לאבי היה קול יפה והוא אהב לשיר. אנחנו לעומת זאת לא היינו מתקבלות לאף חבורת זמר ולא אהבנו לשיר זמירות. הסתפקנו בדרך כלל ב-"שלום עליכם", "יה רבון עולם", "צור משלו אכלנו", שיר המעלות וברכת המזון.

אחרי שהתחתנתי עם זיס, התפריט השתנה. היינו שומרים על איזון עדתי עדין. שבת אחת גפילטע פיש ושבת אחת דג מרוקאי. הילדים הפרו את האיזון והצביעו פה אחד עבור הדג של אבא. אז מצד אחד אין גפילטע פיש, מצד שני זיס מבשל. אני לא מוכנה לגעת בדג שנראה כמו דג.  אני אוכלת גפילטע פיש אצל חברות או אצל המשפחה שלי.

היו ארוחות ליל ששי מינימליסטיות, כאשר היינו מתים מעייפות, והיו ארוחות שבת שהתארכו עד ששעון השבת כיבה את האור בחצות. היו ארוחות רק עם המשפחה הגרעינית והיו ארוחות עם אורחים רבים. היו ארוחות יותר שקטות ויותר סוערות, שיחות, דיונים ודבר תורה מפרשת השבוע. היו לנו אורחים מכל המינים ומכל הסוגים וגם אנחנו התארחנו בליל שבת אצל כל מיני אנשים ובכל מיני מקומות בעולם.

הדבר היפה בארוחת ליל שבת כהלכתה הוא שלא משנה עם מי או איפה מקיימים אותה האלמנטים הבסיסיים של הארוחה נשמרים. יהודי שמגיע לארוחת ליל שבת מסורתית תמיד יודע למה לצפות.

אכלנו בין היתר בלוס אנג'לס עם אמריקאים מכניסי אורחים שהזמינו אותנו בבית הכנסת, בבודפסט בחברת סטודנטים ישראלים לרפואה, בישראל עם משפחה וחברים. זה לא משנה. האוכל, התפאורה והשירים יכולים להשתנות, אבל המהות נשארת אותה מהות. אותו סדר, אותה רגיעה, אותה נינוחות.