אמא של מתבגרים

תגידו לי לאן הולך הזמן ואיך זה שהוא עובר יותר ויותר מהר?

כאשר הייתי בבית הספר, הזמן היה עובר מאד מאד לאט. שנת הלימודים היתה נמשכת לעד. ממש כאורך הגלות. עם השנים הזמן התחיל לזוז יותר מהר, כמו קסם. כל פעם קצת יותר מהר ועוד קצת יותר מהר ועוד יותר מהר עד שיש לי תחושה שהזמן עף.

פעם הייתי אומרת, "וואוו, עוד פעם שבת, איך השבוע עבר מהר". אחר כך הייתי אומרות, "וואוו, עוד פעם ברכת החודש, איך החודש הזה נגמר כבר". היום אני אומרת, "וואוו, עוד פעם ראש השנה, איך השנה עפה, פשוט לא יכול להיות שהיא מסתיימת".

עוד לא סיימנו לאכול את השאריות של שבת וכבר צריך לבשל שוב לשבת הבאה.

אני לא מספיקה כלום וכבר שוב הדלקת נרות. יש לי רשימה של אנשים שאני רוצה להזמין לארוחת שבת, אבל איכשהו הארוחות כבר מתמלאות עם אורחים אחרים לפני שאני אומרת ג'ק רובינסון.

יש לי נקיפות מצפון שלא התקשרתי לאנשים קרובים כבר המון זמן. אני מבטיחה לעצמי שמחר אני ארים טלפון, אבל עד שאני נזכרת זה עוד פעם מאוחר מדי להתקשר.

אני, שתמיד הייתי זוכרת תאריכי יום הולדת וימי נישואין בעל פה, ומקפידה להתקשר כדי לברך, שמה לב, שבועיים באיחור, שפספסתי את יום ההולדת של האחיין שלי.

גם הפרספקטיבה משתנה. קודם כל הפרספקטיבה הפנימית. אין שום התאמה בין האני הפנימי לבין האני החיצוני. האני הפנימי מרגישה בת 20, אבל האני החיצוני ממש לא נראית או מרגישה ככה.

גופי, יותר מכל דבר אחר, מזכיר לי היטב שהזמן עובר. הגוף שלי כבר לא מתפקד כבת 20.

אני מסתכלת במראה ולא אוהבת מה שאני רואה.

אין לי בעיה לשוחח עם אנשים מכל הגילים ולמצוא איתם שפה משותפת. אני מסוגלת היום לעשות שטויות ולהשתטות בלי בעיה. אבל ילדיי לא אוהבים את זה, כי לדעתם זה לא מתאים לגיל שלי.

במקום לשמוח שיש להם אמא עם רוח צעירה זה מפריע להם. למה? אין לי מושג. הם לא מבינים שבפנים לא השתניתי.

הפרספקטיבה החיצונית גם משתנה. אני רואה זוגות צעירים עם ילדים והם נראים לי כמו ילדים שמשחקים באמא ואבא. אני הולכת לרופא ושואלת את עצמי מתי הנער הזה הספיק ללמוד רפואה ולסיים התמחות. גיל 80 כבר לא נראה לי כל כך זקן.

בקצב הזה אני צריכה כבר להירשם לבית אבות, זה ידוע שלמקומות טובים יש רשימת המתנה. ביטוח סיעודי בוודאי צריך לעשות. לכתוב צוואה, ממש מתבקש.

לקנות אחוזת קבר עם נוף מקסים על הרי ירושלים?

נראה לי שעם זה אני עוד אחכה.