אמא של מתבגרים

אני עוד זוכרת את בכי ההתרגשות שלי כאשר בתי הקטנה סיימה את הגן.

על היום הראשון שלה בכיתה א' כבר כתבתי כאן.

במהירות בלתי ייאמן עברו 11 שנים ועכשיו בתי עולה לכיתה י"ב.

גם לה קשה לתפוס את זה. "אני לא מאמינה שאני שמיניסטית" היא אומרת.

בתור אמא לתלמידה במערכת החינוך הישראלית עברתי טרנספורמציה במשך 11 השנים האלה. איזה הבדל בין אמא של ילדה המסיימת תיכון לבין אמא של ילדה המתחילה בית ספר. הייתי אמא סופר-בסדר, החלום של כל מנהל בית ספר ומחנכת. האמנתי לכל מילה שאמרו לי ולא פקפקתי לרגע בכישוריהם החינוכיים. קיבלו ממני קרדיט בלתי מוגבל.

הייתי קונה את כל ספרי הלימוד ברשימה לשנה הבאה כבר בראשון ליולי, שמא יחסר ובתי תגיע לבית הספר חו"ח בלי הספרים המבוקשים. לא עלה בדעתי שחלק מספרי הלימוד האלה, שקניתי במיטב כספי, בכלל לא ייפתחו במשך כל שנת הלימודים. לא חשבתי שבספרים אחרים יקראו רק כמה דפים. לא תיארתי לעצמי שבתחילת שנת הלימודים יודיעו שהמהדורה הרשומה ברשימה, ושכל כך הזדרזתי לקנות, תוחלף במהדורה יותר מעודכנת שצריך עכשיו לקנות, כי אי אפשר להשתמש בישנה.

למדתי גם שאי אפשר כל כך למכור ספרי לימוד ישנים, אפילו במצב מצוין, בגלל המהירות בה הם מתיישנים.

לאור ניסיון העבר, לשנה החדשה לא קניתי אפילו ספר לימוד אחד.

כאשר בתי תגיד שהתחילו ללמוד בספר מסוים והיא צריכה אותו, רק אז אקנה אותו.

אני גם לא נותנת יותר קרדיט בלתי מוגבל לעובדי ההוראה. גם את זה למדתי בדרך הקשה. יש מורים ומחנכים טובים שמאד אכפת להם ויש לא טובים שעושים הרבה נזק. המערכת לא תמיד הוגנת ואני כבר לא לוקחת כמובן מאליו שבית הספר צודק והילדה שלי לא.

אז כן, אני מאד מתרגשת מתחילת שנת הלימודים הנוכחית, כי סוף תקופה חשובה בחיי בתי מתקרב. אבל, אני גם נושמת לרווחה שעוד שנה אני את הרומן שלי עם מערכת החינוך הממלכתית מסיימת.