אמא של מתבגרים

רק אתמול בלילה הדלקנו נר ראשון של חנוכה ומרוב תכניות לחג נראה שהוא אוטוטו נגמר.

כבר בשבת בבוקר בבית הכנסת החגיגות החילו עם קידוש + סופגניות לאחר התפילה ובסוף תפילת מעריב הרב הדליק נרות חנוכה, מה שהכניס אותנו ישר לאוירת החג.

היום אנחנו מוזמנים להדלקת נרות משפחתית אצל אחותי בשעה 17:00 ובשעה 20:00 למסיבת חנוכה אצל חברים.

מחר בערב אנחנו מוזמנים להדלקת נרות וארוחת ערב אצל חברים אחרים.

ביום שלישי בערב יש מפגש חגיגי לכבוד חנוכה בקבוצת ההרזייה, אשר בו נתמוך אחד בשני שלא נתפתה לאכול סופגניות, לביבות או מאכלים נוטפי שמן אחרים במשך החג.

ביום רביעי אין לנו עוד תכניות. אולי נלך לסרט או נסתובב בעיר לראות חנוכיות ומופעי רחוב או נלך לבית אביחי איפה שיש תוכנית מעניינת.

ביום חמישי יש לנו טיול עובדים עם סיור בעיר העתיקה וארוחת צהריים.

בערב הזמנו חברים ללטקעס.

ביום ששי זיס מתכנן שנצא לארוחת בוצר חגיגית לכבוד יום הולדתי, אחרי שהמון זמן לא אכלנו במסעדות בגלל הדיאטה. (ברכות נא לשמור ליום ששי)

ביום ראשון, נר אחרון של חנוכה, אנחנו מוזמנים אחרי הצהריים למסיבת יום הולדת של הנכד המתוק של אחותי.

באותו בוקר יש במכללת דוד ילין את הכינוס השנתי לספרות ילדים ונוער, שאני מאד ממליצה עליו ומצרפת את התכנית כאן.

ועם כל התוכניות האלו וכל החגיגות למניהם, יחד עם שמחת החג אני מרגישה קצת עצובה, כי האנשים שהכי יקרים לי, הילדים שלי, לא יהיו איתי אפילו להדלקת נר אחד ובוודאי לא לחגוג איתי את יום הולדתי. בני נמצא באתיופיה, מלווה טיול כחובש ובתי נמצאת בצבא ודווקא את שבת חנוכה היא סוגרת בבסיס

חג חנוכה שמח, אני בטוחה שאור החג יצליח להבריח את העצב ומה שחשוב זה שכולם בריאים ושמחים ואולי צה"ל ישנה את תכניותיו ובתי תבוא הביתה לשבת. 

נראה לכם שיבוא יום שהילדים שלנו כבר לא יצטרכו אותנו?

אולי ביום שנהיה זקנים מדיי כדי לעזור להם? 

מצד אחד אני שמחה שהם זקוקים לנו ומרגישים שהם יכולים לפנות אלינו מתי שרוצים, כי הם יודעים שתמיד נהיה שם בשבילם.

בשביל זה יש הורים, נכון? על מי אפשר תמיד לסמוך אם לא על ההורים? אני בהחלט רוצה שילדיי ירגישו ככה כלפיי.

מצד שני נדמה לי שהם שוכחים שיש לנו חיים משלנו ושאנחנו לא יושבים בבית רגל על רגל ומחכים שרק יקראו לנו.

לפעמים אני מרגישה שפשוט אין לי כוח. 

כמה שאני מתבגרת אני גם שואלת את עצמי מה יקרה ביום שחו"ח התפקידים יתהפכו ואנחנו נזדקק לילדים כדי שיעזרו ויטפלו בנו.

מה יקרה אז? אני בטוחה שכל אחד חושב שהילדים שלו הכי טובים בעולם ואין להם ספק שהם יתנהגו למופת. כמובן שגם אני חושבת ככה.

אבל מה אני עושה עם האימרות הפולניות שעוברות לי בראש, דוגמא האימרה הידועה שגידלה זקן ארוך: "הורה אחד יכול לגדל עשרה ילדים, ועשרה ילדים לא יכולים לגדל הורה אחד"? 

בשורה התחתונה נראה לי שהמצב הראשון, שילדינו זקוקים לנו, הרבה יותר עדיף על המצב השני שאנחנו זקוקים להם.

אז אני מאחלת לעצמי בריאות, כוח וסבלנות עד 120 כדי שאמשיך להיות שם בשביל ילדיי.

 ו...אני כבר אנוח בקבר.