אמא של מתבגרים

עברה בדיוק שנה מאז התאונה של בתי באוגוסט שנה שעברה. כאשר שואלים אותה אם היא יצאה מהתאונה היא עונה "אני כן, ההורים שלי לא!". אינני בטוחה שלגבי עצמה היא צודקת, אבל לגבינו בוודאי שכן.

כל פעם שאני עוברת ליד מעבר החצייה איפה שהיא נדרסה אני מברכת "ברוך שעשה לנו נס במקום הזה". היא ב"ה מרגישה ומתפקדת טוב. הדרך שלה להתמודד עם התאונה זה להתעלם ממנה. הדחקה מוחלטת, אבל אם זה עוזר לה, מי אני שאגיד משהו? למרות שאני, עם הפסימיות הרגילה שלי, מחכה שהבועה תתפוצץ והבום יבוא. אני מקווה בשבילה שאני טועה ושאני סתם דואגת.

היא עברה שנה נהדרת במכינה, בשבילה זו הייתה התרפיה הכי טובה. היא עשתה דברים משמעותיים, למדה הרבה, הכירה אנשים טובים ופגשה בני נוער מכל מני מקומות ומכל מני רקעים. אני מלאת הערכה להנהלת המכינה ומודה להם שקיבלו אותה למרות כל הקשיים.

הצבא סוף סוף שלח מכתב, אחרי שנה, שמסכימים לגייס אותה כמתנדבת (כל האחריות הרפואית עלינו, אלא מה!) אבל עוד לא מצאו לה תפקיד. אי לכך היא מתחילה בספטמבר שנה ב' במדרשה. התכנית נמשכת עד סוף פברואר 2011, בתקווה שעד אז ימצאו לה תפקיד בצבא והיא תתגייס, כפי שהיא רוצה. מטרת תכנית שנה ב' של המדרשה היא בעיקר לימודית ובאה להשלים את המהלך שהתחיל בשנה הראשונה במכינה או בשנת השירות.

אני מקווה שיהיה לה טוב שם, כמו שהיה לה בשנה במכינה, ובעיקר שבמרץ היא תוכל להתגייס ולא תבזבז עוד זמן לחכות לוועדה הרפואית של הצבא, בתום שנתיים המתנה על פרופיל 24.

בעניין הנהג הדורס אין חדש. אנחנו לא מעורבים בהגשת כתב האישום נגדו מטעם המשטרה. רק שמענו שכן מכינים תיק נגדו להגשה לבית המשפט. אין ספק שטחנות הצדק טוחנות לאט, אבל זה עדיף על אי הגשת תביעה בכלל "מחוסר עניין לציבור", כמו שקורה כל כך הרבה פעמים.

אנחנו כן מעורבים בתביעה נגד חברת הביטוח לגבי החזר הוצאות הקשורות לתאונה ופיצוי לבתי בעקבות הנזקים שנגרמו לה כתוצאה ממנה. גם כאן הכול מתנהל לאט. חברות הביטוח מנצלות את האיטיות כדי להציע פשרות מגוחכות לנפגעים. הציעו לנו פשרה כזאת ודחינו אותה. מכיוון שאי אפשר לדעת מה יקרה בעתיד מבחינה בריאותית, אנחנו מעדיפים לתת לבית המשפט לקבוע מה גודל הפיצוי, אלא אם חברת הביטוח תציע הצעה יותר ריאלית. בינתיים עוד לא מינו לה רופא לקבוע אחוזי נכות ואנחנו מחכים בסבלנות.

אין ספק שאנחנו מודעים לגודל הנס שקרה לה ואנחנו מקווים שהיא תהיה בריאה עד סוף חייה בע"ה. עם כל זה, אי אפשר להתעלם מהסטטיסטיקות שאומרות שאחוז מסוים של נפגעי פגיעות ראש יסבלו, גם אחרי שנים, מפרכוסים. כמוכן אי אפשר לדעת מה יקרה כאשר היא תתחיל למודים אקדמיים ואם הפציעה תשפיע על יכולתה להתרכז וללמוד. בתור הורים אנחנו לא יכולים להתעלם מהבעיות וחייבים לדאוג לעתידה כמיטב יכולותינו. 

שמתי לב שיש לאנשים רבים מסורות של יום העצמאות שלא מוכנים לשבור בעבור שום הון שבעולם. לא משנה אם מדובר במסיבת ליל יום העצמאות או עם מי ממנגלים ביום העצמאות, באדיקות דתית הם לא ישברו את המסורת שלהם. בדיוק כמו שכתוב בספר דברים י"ז י"א  "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" .

לנו אין מסורות כאלה. לשם שינוי כל האופציות פתוחות ואנחנו חופשיים לעשות מה שמתחשק לנו. בדרך כלל הולכים בערב לתפילה חגיגית בבית הכנסת, למרות שאני לעתים קרובות מבריזה כדי לצפות בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. השנה הלכתי עם זיס לתפילה. 

ביום העצמאות הזאת הוזמנו, יחד עם כל ההורים האחרים, למכינה הקדם צבאית איפה שבתי נמצאת השנה. נענינו להזמנה בשמחה ויצאנו לדרך בסביבות 10 בבוקר עם אוטו מלא דברים למכינה ולבת שלנו. חששתי שיהיו פקקים בדרך, אבל הכביש היה ריק והגענו מהר מאד למכינה.

היה כיף לפגוש את החברים של בתי במכינה והוריהם. שמות ששמענו חודשים קיבלו פנים וקול. חששתי מהבלגן בחדר של בתי ונרגעתי כאשר ראיתי שהיא לא הבלגניסטית היחידה. בעיקר שמחנו לראות איך היא השתלבה יפה בקבוצה, למרות שהגיעה למכינה אחרי כולם בגלל התאונה.

בני הנוער הכינו תכנית שלמה להורים. תלו תמונות של הקבוצה בפעילויות שונות על הקיר ושלטים עם קטעים שהעבירו לנו מקצת חוויות החיים במכינה. הכינו מצגת, חידונים ואוכל (מנגל כמצוות היום). היה תענוג לראות איך 40 צעירים בעלי אופי שונה, מיישובים מגוונים בארץ, דתיים וחילוניים, נהפכים לקבוצה מגובשת הפועלת ביחד בנעימים ובהרבה כבוד הדדי.

הם גם "נדבו" כמה הורים להנחות סדנאות בנושאים שונים כמו תיאטרון, פילוסופיה ונהיגה מתקדמת. זיס הלך לסדנת פילוסופיה (אלא מה, מחשבת ישראל זה התחום שלו ) ובתי ואני לסדנת נהיגה בטוחה. היה מאד מעניין. האב שהעביר את הסדנא הסביר דברים שאני כנהגת מגיל 18 לא ידעתי ושכנע אותי שחיוני ללמוד קורס כזה, שיכול להציל חיים.

בסוף היתה שירה בציבור, הפתעה להורים - ריקוד של הקבוצה (הזכיר לי את הגן ) והרקדה לכולם.

בסביבות 17:00 יצאנו לדרך חזרה הביתה, עייפים אך מרוצים מהיום הנחמד שבילינו עם בני הנוער הנפלאים האלה. הרגשנו שעם ילדים כאלה המדינה בידיים טובות. שרק יהיו בריאים ושהקב"ה ישמור עליהם בשירות הצבאי המתחיל לרובם בשנה הבאה.