אמא של מתבגרים

קראתי את הפוסט "איך את יודעת שעברת שלב בחיים?" אצל ג'וליאנה והתחשק לי גם.

למרות הפרש הגיל בינינו (20 שנה), חלק מהסעיפים שלה נכונים גם לגביי, רק במינון שונה.

אז איך באמת את יודעת שעברת שלב בחיים?

1. כשהמרצות הבאות למכללה נראות לך צעירות משנה לשנה ואת טועה וחושבת שהן סטודנטיות.

2. כשאת מוזמנת שוב לחתונות של החברים שלך, הפעם לפרק ב' אחרי שהתאלמנו.

3. כשאת חושבת שהגיע הזמן לבדוק מה בדיוק כלול בביטוח הסיעודי שרכשת לפני שנים.

4. כשאת רוצה לראות את הילדים שלך נשואים עם ילדים משלהם. בקיצור, שיביאו כבר נכדים!

5. כשאת לא מסתכלת יותר על נעלי עקב והשיקול העיקרי בקניית נעליים הוא נוחות.

6. כשלא משנה אם מרזים או משמינים אין צורך לקנות בגדים חדשים, כי יש לך כבר את כל המידות בארון.

7. כשאת מנחשת נכון מי הרוצח בספרי מתח על ההתחלה.

8. כשאת מוותרת על הצגות קלאסיות כי ראית אותן כבר בגרסאות קודמות מוצלחות ואת לא רוצה לקלקל את הזכירון הטוב שלהן.

9. כשאת אומרת לעתים יותר ויותר קרובות "עכשיו אני מבינה את ההורים שלי..."

10. כש-60 לא נראה לך זקן כי את מתקרבת לגיל הזה ואת ממש לא מרגישה זקנה.

11. כשאת מתה לנסוע לחופשה בים המלח, שהפכה מהמקום הכי משעמם בעולם למקום הכי מרגיע בעולם.

12. כשאת מפנימה שאת האופי של אנשים אי אפשר לשנות ואת מפסיקה לנסות.

13. כשהמשפט "מה שאתם עוד לא למדתם אני כבר הספקתי לשכוח" הוא נכון, בעיקר החלק של השכחה.

14. כשאת לא סומכת על הזיכרון שלך ורושמת את הכול על פתק ואחר כך שוכחת איפה שמת את הפתק.

15. כשאת בוחרת בקולנוע את המקומות בפינצטה, כי אחרת את לא רואה ובעלך לא שומע.

זה מצחיק כמה שזה עצוב, נכון? אני מקווה שאצליח לשמור על חוש ההומור שלי, כי בלי הומור בטח לא אשרוד את השנים הבאות.

נראה לכם שיבוא יום שהילדים שלנו כבר לא יצטרכו אותנו?

אולי ביום שנהיה זקנים מדיי כדי לעזור להם? 

מצד אחד אני שמחה שהם זקוקים לנו ומרגישים שהם יכולים לפנות אלינו מתי שרוצים, כי הם יודעים שתמיד נהיה שם בשבילם.

בשביל זה יש הורים, נכון? על מי אפשר תמיד לסמוך אם לא על ההורים? אני בהחלט רוצה שילדיי ירגישו ככה כלפיי.

מצד שני נדמה לי שהם שוכחים שיש לנו חיים משלנו ושאנחנו לא יושבים בבית רגל על רגל ומחכים שרק יקראו לנו.

לפעמים אני מרגישה שפשוט אין לי כוח. 

כמה שאני מתבגרת אני גם שואלת את עצמי מה יקרה ביום שחו"ח התפקידים יתהפכו ואנחנו נזדקק לילדים כדי שיעזרו ויטפלו בנו.

מה יקרה אז? אני בטוחה שכל אחד חושב שהילדים שלו הכי טובים בעולם ואין להם ספק שהם יתנהגו למופת. כמובן שגם אני חושבת ככה.

אבל מה אני עושה עם האימרות הפולניות שעוברות לי בראש, דוגמא האימרה הידועה שגידלה זקן ארוך: "הורה אחד יכול לגדל עשרה ילדים, ועשרה ילדים לא יכולים לגדל הורה אחד"? 

בשורה התחתונה נראה לי שהמצב הראשון, שילדינו זקוקים לנו, הרבה יותר עדיף על המצב השני שאנחנו זקוקים להם.

אז אני מאחלת לעצמי בריאות, כוח וסבלנות עד 120 כדי שאמשיך להיות שם בשביל ילדיי.

 ו...אני כבר אנוח בקבר.