אמא של מתבגרים

עברה בדיוק שנה מאז התאונה של בתי באוגוסט שנה שעברה. כאשר שואלים אותה אם היא יצאה מהתאונה היא עונה "אני כן, ההורים שלי לא!". אינני בטוחה שלגבי עצמה היא צודקת, אבל לגבינו בוודאי שכן.

כל פעם שאני עוברת ליד מעבר החצייה איפה שהיא נדרסה אני מברכת "ברוך שעשה לנו נס במקום הזה". היא ב"ה מרגישה ומתפקדת טוב. הדרך שלה להתמודד עם התאונה זה להתעלם ממנה. הדחקה מוחלטת, אבל אם זה עוזר לה, מי אני שאגיד משהו? למרות שאני, עם הפסימיות הרגילה שלי, מחכה שהבועה תתפוצץ והבום יבוא. אני מקווה בשבילה שאני טועה ושאני סתם דואגת.

היא עברה שנה נהדרת במכינה, בשבילה זו הייתה התרפיה הכי טובה. היא עשתה דברים משמעותיים, למדה הרבה, הכירה אנשים טובים ופגשה בני נוער מכל מני מקומות ומכל מני רקעים. אני מלאת הערכה להנהלת המכינה ומודה להם שקיבלו אותה למרות כל הקשיים.

הצבא סוף סוף שלח מכתב, אחרי שנה, שמסכימים לגייס אותה כמתנדבת (כל האחריות הרפואית עלינו, אלא מה!) אבל עוד לא מצאו לה תפקיד. אי לכך היא מתחילה בספטמבר שנה ב' במדרשה. התכנית נמשכת עד סוף פברואר 2011, בתקווה שעד אז ימצאו לה תפקיד בצבא והיא תתגייס, כפי שהיא רוצה. מטרת תכנית שנה ב' של המדרשה היא בעיקר לימודית ובאה להשלים את המהלך שהתחיל בשנה הראשונה במכינה או בשנת השירות.

אני מקווה שיהיה לה טוב שם, כמו שהיה לה בשנה במכינה, ובעיקר שבמרץ היא תוכל להתגייס ולא תבזבז עוד זמן לחכות לוועדה הרפואית של הצבא, בתום שנתיים המתנה על פרופיל 24.

בעניין הנהג הדורס אין חדש. אנחנו לא מעורבים בהגשת כתב האישום נגדו מטעם המשטרה. רק שמענו שכן מכינים תיק נגדו להגשה לבית המשפט. אין ספק שטחנות הצדק טוחנות לאט, אבל זה עדיף על אי הגשת תביעה בכלל "מחוסר עניין לציבור", כמו שקורה כל כך הרבה פעמים.

אנחנו כן מעורבים בתביעה נגד חברת הביטוח לגבי החזר הוצאות הקשורות לתאונה ופיצוי לבתי בעקבות הנזקים שנגרמו לה כתוצאה ממנה. גם כאן הכול מתנהל לאט. חברות הביטוח מנצלות את האיטיות כדי להציע פשרות מגוחכות לנפגעים. הציעו לנו פשרה כזאת ודחינו אותה. מכיוון שאי אפשר לדעת מה יקרה בעתיד מבחינה בריאותית, אנחנו מעדיפים לתת לבית המשפט לקבוע מה גודל הפיצוי, אלא אם חברת הביטוח תציע הצעה יותר ריאלית. בינתיים עוד לא מינו לה רופא לקבוע אחוזי נכות ואנחנו מחכים בסבלנות.

אין ספק שאנחנו מודעים לגודל הנס שקרה לה ואנחנו מקווים שהיא תהיה בריאה עד סוף חייה בע"ה. עם כל זה, אי אפשר להתעלם מהסטטיסטיקות שאומרות שאחוז מסוים של נפגעי פגיעות ראש יסבלו, גם אחרי שנים, מפרכוסים. כמוכן אי אפשר לדעת מה יקרה כאשר היא תתחיל למודים אקדמיים ואם הפציעה תשפיע על יכולתה להתרכז וללמוד. בתור הורים אנחנו לא יכולים להתעלם מהבעיות וחייבים לדאוג לעתידה כמיטב יכולותינו. 

אתמול בזמן שישבנו כולנו, בתי, זיס ואני בוועדה הרפואית, שהתקיימה בנוכחות 2 רופאים, אחד הרופאים שאל שאלה רטורית נוסח "מה אתם חושבים שבצבא מטומטמים?".

נשכתי את הלשון ולא עניתי, למרות שרציתי לענות: "כן, ואיך!".

אבל לא אמרתי כלום, בין כה זה לא היה עוזר. אילו ישבו שם 2 רובוטים במקום 2 רופאים התוצאה הייתה אותה תוצאה, מפני שהם פעלו לפי הספר. ליתר דיוק לפי ספר הפרופילים של צה"ל.

בעקבות תאונת הדרכים שבתי עברה היא זומנה לוועדה רפואית כדי לקבוע לה או פרופיל 21 או פרופיל 24. עם פרופיל 21 היא הייתה משתחררת מהצבא ומחליטה לבד מה לעשות הלאה. לעומת זאת פרופיל 24 אומר שהיא לא כשירה לשרת בצבא זמנית והשירות נדחה למועד מאוחר יותר.

מה הבעיה? שהזמני הזה תלוי בסוג הפציעה. במקרה של פגיעה כמו שלה הזמני הזה הוא שנתיים. זאת אומרת שלא מגייסים אותה עכשיו, אלא דוחים את ההחלטה אם לגייס אותה או לא לעוד שנתיים!

כמובן שקבעו לה פרופיל 24. (חוק מרפי במיטבו)

לנו הסיפור הזה לא נראה בכלל. איך אפשר להשאיר בחורה בגיל 18 תלויה באויר למשך שנתיים? הרי גם בעוד שנתיים לא ברור מה יחליטו. לא מספיק התאונה והפציעה, גם המערכת הצבאית חייבת להתעלל בה? את הצבא זה לא מעניין. אפשר לחשוב שמדובר באיזה רמבו נשי, שבלעדיה הצבא יתמוטט. גם אם יעלו לה את הפרופיל בעוד שנתיים היא לא תהיה קרבית. אז מה כל העניין?!

הסברנו להם שבכל מקרה בתי מתכוונת להתנדב לצבא, אם יקבלו אותה. כדי להתנדב צריך לעבור עוד וועדות רפואיות, להתמיין מחדש – פרוצדורה שלמה. הרופאים דווקא מאד תמכו ברעיון של התנדבות ואמרו שאם היא תתנדב, הזמן ייחשב לה כמו שירות צבאי רגיל. אלא מה, שעד שהיא תעבור את כל התהליך, יעבור לפחות חצי שנה. סתם בזבוז זמן וזה מרגיז.

השורה התחתונה היא שהצבא פשוט לא רוצה לקחת עליה אחריות. אם היא כשירה להתנדב לצבא למה היא לא כשירה לשרת באותו תפקיד במסגרת צה"לית רגילה?

בינתיים בתי מצאה מכינה קדם צבאית שמוצאת חן בעיניה ושמוכנה לקבל אותה למרות האיחור. אני שמחה שהיא במסגרת מתאימה עם צעירים בגילה. זה תורם להחלמתה ולשיפור מצב רוחה. אני מקווה שהם גם יוכלו לעזור לה בכל מה שקשור לצבא.