אמא של מתבגרים

שאלה:  איך קוראים לאישה שבעלה נפטר?

תשובה: אלמנה.

שאלה:  איך קוראים לגבר שאשתו נפטרה?

תשובה: חתן!

ה"בדיחה" הזאת מהדהדת בראשי יותר ויותר, רק שהיא אף פעם לא הצחיקה אותי. שמעתי אותה בפעם הראשונה אחרי שאמי נפטרה, כאשר כמה חודשים לאחר מכן התחילו להציע לאבי שידוכים.

איך מתמודדים עם אזכרה לחברה קרובה שנפטרה מסרטן? שאלה עוד יותר קשה, איך מתמודדים עם ההשתתפות בחתונה של אותו אלמן-חתן שבועיים אחרי האזכרה הנ"ל? לכלה הטרייה הייתה זאת חתונה ראשונה ועל כן היא רצתה חתונה מסורתית, עם כל השמחה, התפאורה, האורחים, המוזיקה והריקודים. אין ספק שמגיע לה, אבל זה רק הוסיף למועקה. לזכותם של הילדים של החתן ייאמר שהם השתתפו באירוע. גם אנחנו בזמנו השתתפנו בחתונה השנייה של אבי. עד כמה שאני זוכרת, שתיתי לא מעט אלכוהול אותו ערב. באמת שמחנו בשבילו, הוא היה לבד ואומלל. הוא התחתן עם אישה מקסימה שאנחנו עד היום בקשר הדוק איתה, אבל ממתי יש קשר בין רציונל לרגשות?

גם שמחנו בשביל החבר שלנו שהתחתן עוד פעם. הרי שום דבר לא יחזיר את המתים לחיים ולמה שיישאר לבד שאר חייו? Life is for the living. היינו שם ושמחנו בשבילו, אז למה לא יכולתי לעצור את הדמעות בחתונה?

ברגעים אלו ממש חברה טובה שלי גוססת בבית החולים. גם סרטן. היא נלחמה כמו לביאה במחלה, אבל הסרטן ניצח. קיבלתי היום טלפון בו התבשרתי שהיא החליטה להפסיק כל טיפול ולתת לרופאים להרדים אותה, עד שהטבע יעשה את שלו. אין יותר מה לעשות, המשפחה לא רוצה שנבוא לשם. נשאר רק לחכות לטלפון שהכל נגמר.

למה לא אמרתי לה בביקור האחרון שלי אצלה לפני כמה ימים כמה היא חשובה לי, כמה אני אוהבת אותה וכמה היא תהיה חסרה לי?

ולמה כל מה שעובר לי בראש זאת הבדיחה האיומה הזאת שכתבתי בראש הפוסט?

לאור הגיל הממוצע של הבלוגרים בישרא סביר להניח שנושא הזקנה והמוות לא עולה הרבה בפוסטים כאן. גם אני לא אוהבת לחשוב עליו, אבל בגילי קשה לברוח ממנו. אנחנו הולכים בזמן האחרון יותר לביקורי תנחומים מאשר לשמחות.

אנחנו מוקפים חברים העסוקים בהורים מזדקנים, חולים, סיעודיים ונפטרים. עוד יותר גרוע, חברים בגילנו נפטרים ממחלות שונות ומשאירים בני זוג שבורים וילדים יתומים. כאב לב עצום.

בשבוע שעבר נפטר חבר טוב שלנו, בגיל 56 מדום לב. הוא התמוטט ביציאה מהסופר וזהו. ההלם היה עצום. בהתחלה לא האמנו, קשה לעכל מוות כזה פתאומי. לא שמוות צפוי מראש יותר קל לקבל, אבל לפחות יש הכנה נפשית מסוימת.

השבוע התבשרתי שאביה של גם אמא נפטר. לפני 3 חודשים חגגו לו יום הולדת 80. כל כך כואב כאשר הורה נפטר ולא משנה באיזה גיל זה קורה. לבי עם גם אמא, אני יודעת מה עובר עליה.

אומרים בצחוק שמפחיד להזדקן אבל שהאלטרנטיבה עוד יותר גרועה. אחרי ביקור בבית אבות אני כבר לא כל כך בטוחה. ביום ראשון הייתה לנו פגישה חשובה בצפון וניצלנו את הנסיעה כדי לבקר דודה של זיס שעברה לבית אבות לפני שבוע.

איזה מקום מדכא, נורא ואיום. אל תבינו אותי לא נכון, בית האבות נראה בסדר גמור. המבנה חדש, יפה ונקי. הצוות נראה נחמד, אבל המצב של הקשישים מעורר רחמים והמקום ספוג בתחושת ייאוש. רק המחשבה שיום אחד אני אראה ככה מעורר בי פחד אימים.

כאשר דודה ראתה אותנו היא התחילה לבכות ובמשך כל הביקור אמרה שהיא רוצה לחזור הביתה. היא לא רצתה לעבור לבית אבות, ילדיה החליטו בשבילה שזה הפתרון הכי טוב לכולם, כי היא כבר לא יכלה להישאר לבד בבית. אינני רוצה לשפוט אף אחד, אבל מה שעבר במוחי היה הפתגם  "הורה אחד יכול לגדל עשרה ילדים, אבל עשרה ילדים לא יכולים לגדל הורה אחד".

בנסיעה הביתה נזכרתי במילים של המזמור שדוד חיבר בזמן שהוא ברח מאבשלום בנו:

"אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי" (תהלים עא,ט).

התקשרתי לבני ואמרתי לו שאם חס וחלילה אגיע למצב הזה אני מעדיפה למות מאשר לחיות ככה. שיידע.