אמא של מתבגרים

עברו כבר שבועיים מאז סופת השלגים האחרונה והיית חושב שזה מספיק זמן כדי לשכוח ממנה, אבל זה ממש לא ככה. למרות שאנחנו הירושלמים רגילים לקור ולשלג, הפעם זה היה טראומטי ביותר. אני גם שייכת ל"זקני ירושלים" שזוכרים את השלג הנוראי של 1992. היינו 3 ימים בלי חשמל עם 2 ילדים חולים באבעבועות רוח ודלקת ריאות. באמת איך אפשר לשכוח?

התמונות היפות, גם שלי, של השלג באינטרנט ובטלוויזיה לא משקפות את ההרס שהותירה אחריה הסופה עד עכשיו. הגיעו אלינו אורחים מהדרום והם היו המומים מהמראות ברחובות. התגובה שלהם הייתה: "זה נראה כמו אחרי מלחמה". בצדי הדרך יש עוד שלג קפוא ושחור, אבל הכי קשה זה לראות את מצב העצים עצים שלמים קרסו, אין כמעט עץ אחד בלי ענפים שבורים ועל המדרכות ערימות ערימות של גזמי עצים המחכים לפינוי ע"י העירייה. יש מקומות בהם הולכי הרגל חייבים ללכת על הכביש, מכיוון שהמדרכות בלתי עבירות. לאף אחד אין מושג כמה זמן ייקח לפנות ולתקן את כל הנזקים.

גם בשיעורים שלימדתי אתמול הסטודנטים עוד דיברו על החוויות הקשות שעברו בשלג. על הפסקות החשמל, שהשאירו אותם בלי אור, חימום, טלפון ואמצעי תקשורת, על חוסר הוודאות ותחושת האין אונים. ואז השיחה גלשה לכיוון חיובי יותר והתחלנו לדבר על הדברים היפים שקרו לנו באותם ימים. בעיקר בלטה העזרה ההדדית בין האנשים שנרתמו לעזור אחד לשני עד כמה שיכלו.

באופן אישי אני יכולה לספר שגליתי כמה חברים טובים יש לי. הייתה לנו הפסקת חשמל ועד שעה לפני כניסת שבת קיווינו שהחשמל יחזור והכל יהיה בסדר, אבל זה לא קרה. בשעה שלוש, כאשר שבת נכנסה בשעה ארבע, קיבלנו מספר הזמנות מחברים להתארח אצלם לכל השבת. "תתארגנו מהר ותבואו", וכך עשינו. מה יכול להיות יותר מחמם את הלב מזה?

חשוב לי גם להזכיר את אנשי מד"א, וביניהם בני, שעבדו מסביב לשעון בתנאים קשים ביותר, כדי לטפל במאות הקריאות שקיבלו בימי השלג. חלק גדול מהצוות לא הוחלף, כי המחליפים לא יכלו להגיע. היה מחסור באמבולנסים ופינו חולים בג'יפים ובכלי תחבורה 4X4 אחרים. מסירות נפש כזאת ראויה לשבח.

בעקבות השלג הגענו גם לכמה החלטות אופרטיביות. מזמן רציתי להחליף את הכיריים גז שלנו בכיריים חשמליות. זה יותר קל לניקוי, יותר יפה, יותר מודרני וכו', ירדנו מהרעיון לגמרי! מזל שהיו לנו כיריים גז, לפחות יכולנו לחמם מים ולבשל אוכל.

בתכנון גם להוסיף נקודת גז בסלון ולקנות תנור חימום על גז. נראה לי שלחפש תנור נפט זה קצת מוגזם, למרות שאנשים ששמרו אותם היו מאושרים בימי השלג.

החלטנו גם לחזור לימי הביניים בהקשר של פלטת שבת ולקנות "בלעך" - יריעת מתכת המונחת על גבי הגז ועל גביה מונחים הסירים. יש לנו כמובן פלטה חשמלית, אבל כאשר יש הפסקת חשמל אין בה שום תועלת. אמרו לנו שיש עוד פחך אחד במחנה יהודה שמכין כאלה.

והתובנה החשובה ביותר היא לשמוח במה שיש. אנחנו לרוב לוקחים את הדברים שבשגרה ואת האנשים שמסביבנו כמובנים מאליהם, עד שהם אינם. אולי השלג הזה בא להזכיר לנו להעריך את מה שיש במקום לראות רק מה שאין.

קראתי את הפוסט "איך את יודעת שעברת שלב בחיים?" אצל ג'וליאנה והתחשק לי גם.

למרות הפרש הגיל בינינו (20 שנה), חלק מהסעיפים שלה נכונים גם לגביי, רק במינון שונה.

אז איך באמת את יודעת שעברת שלב בחיים?

1. כשהמרצות הבאות למכללה נראות לך צעירות משנה לשנה ואת טועה וחושבת שהן סטודנטיות.

2. כשאת מוזמנת שוב לחתונות של החברים שלך, הפעם לפרק ב' אחרי שהתאלמנו.

3. כשאת חושבת שהגיע הזמן לבדוק מה בדיוק כלול בביטוח הסיעודי שרכשת לפני שנים.

4. כשאת רוצה לראות את הילדים שלך נשואים עם ילדים משלהם. בקיצור, שיביאו כבר נכדים!

5. כשאת לא מסתכלת יותר על נעלי עקב והשיקול העיקרי בקניית נעליים הוא נוחות.

6. כשלא משנה אם מרזים או משמינים אין צורך לקנות בגדים חדשים, כי יש לך כבר את כל המידות בארון.

7. כשאת מנחשת נכון מי הרוצח בספרי מתח על ההתחלה.

8. כשאת מוותרת על הצגות קלאסיות כי ראית אותן כבר בגרסאות קודמות מוצלחות ואת לא רוצה לקלקל את הזכירון הטוב שלהן.

9. כשאת אומרת לעתים יותר ויותר קרובות "עכשיו אני מבינה את ההורים שלי..."

10. כש-60 לא נראה לך זקן כי את מתקרבת לגיל הזה ואת ממש לא מרגישה זקנה.

11. כשאת מתה לנסוע לחופשה בים המלח, שהפכה מהמקום הכי משעמם בעולם למקום הכי מרגיע בעולם.

12. כשאת מפנימה שאת האופי של אנשים אי אפשר לשנות ואת מפסיקה לנסות.

13. כשהמשפט "מה שאתם עוד לא למדתם אני כבר הספקתי לשכוח" הוא נכון, בעיקר החלק של השכחה.

14. כשאת לא סומכת על הזיכרון שלך ורושמת את הכול על פתק ואחר כך שוכחת איפה שמת את הפתק.

15. כשאת בוחרת בקולנוע את המקומות בפינצטה, כי אחרת את לא רואה ובעלך לא שומע.

זה מצחיק כמה שזה עצוב, נכון? אני מקווה שאצליח לשמור על חוש ההומור שלי, כי בלי הומור בטח לא אשרוד את השנים הבאות.