לא עשיתי את זה הרבה זמן, אבל זה היה מגיע מתישהו כי עט ונייר הם פשוט מעייפים מדי, הם אמיתיים מדי והם לעולם לא נעלמים מטווח הראייה.

היום מצאתי כמה פתקים על רצונות וחלומות... וזרקתי אותם לפח כי הם הזכירו לי אותך.

ס' שאל אם אני כותבת ונזכרתי פתאום שכן, אבל כמו שאמרתי, עט ונייר לא חברים טובים שלי. העט תמיד מוצא את דרכו להמרח עלי ועל כל מה שכתבתי,

והדפים הולכים לי לאיבוד ואז מתגלים שוב בזמן הכי לא נכון.

קשה לי להגיד שהחיים לא חזרו למסלולם, אבל אני רגילה לזה ובדיוק בגלל זה יש סוג של חזרה לעבר. כי כמו שאמרתי הכל חוזר על עצמו.

אני יכולה לשחק משחקים עם כל אחד ולהנות מזה, ואני נהנת מזה. אבל משחק ישאר בגדר משחק ובתור אחד כזה הוא יסיח את דעתי ממך.

הוא יסיח את דעתי מכל מה שהיית ומכל מה שאתה עכשיו וכל משחק כזה יסיח את דעתי בתקווה, מכל מהספק המתוק שהיה פעם של לאהוב מישהו ולקוות שמתישהו

הוא יהיה שלך, התקווה הזו הפכה ל... תקווה אחרת. ואני מסתכלת על הימים ההם וזה מרגיש כל כך נעים לדעת שאין לך את מה שאתה רוצה, כי אולי אולי יהיה לך אותו.

אבל במקרה הזה, במקרה הזה לא נותרו לי מילים.

ומרגיש לי נכון לצטט פוסט ישן:

15/2/2009 

"אבל

אולי אני מבקשת יותר מדי.
בין אם אני אגיד את זה בקול ובין אם לא, זה ברור לכולם.
זו הצגה שמבויימת היטב, אבל הגיע הזמן שנרד מהבמה ונפסיק לדבר בטקסטים ובמחזות.
אנחנו לא יכולים להרגיש במציאות כי אנחנו קרים מדי וברגעי חולשה קטנים אנחנו שולפים עוד קטע מהשרוול,
שזכור לנו מקודם, ומלטפים אחד את השני בדיבור כוזב.
לעולם לא אדע מה זו אהבה כי מדקה לדקה זה נראה זה, עם עצירות. המון עצירות באמצע, אך אני עסוקה מדי בלהעמיד פנים.
אז אני מעמידה פנים הרבה, אוכלת הרבה, שותה הרבה, מעשנת הרבה ומזדיינת הרבה.
אבל אתה לא תשפוט אותי, כי אתה בדיוק כמוני.
אני לא יודעת איך הגעתי למצב שבו הרגשתי שבא לי להרגיש. הרי אני כל כך טובה בזה, ואני כבר כל כך מיומנת.
אבל כשיש לי, תמיד יחסר משהו אחד וכשיש אותו אני אתגעגע לדבר ההוא. כי ככה זה.
אבל איכשהו בדרך מתנשאת שכזו אני חושבת שמגיע לי יותר מזה, דומה למה שהיה. וכן, אני יודעת שלא שותים חלב שנשפך, שלא לדבר על בוכים... אבל.. איכשהו, אני מעדיפה לשחק משחק נפש עיוור. ואני מעדיפה לשחק את ההיא שמאוהבת עד מעל הראש וההוא אולי גם ואולי קצת פחות, אבל היא מאושרת.
אז אולי אני קצת מעל מילים שמשקרות, אבל אני יודעת באיזו קלות הן יוצאות הפה. קצב הדיבור מהיר והמילים שוחות להן החוצה. ומה זה משנה מה אמרנו. אולי זה לא באמת גורם לנו להרגיש טוב יותר אבל לפחות אנחנו עושים כאילו איכפת לנו. אז לפחות אנחנו אומרים.
ואז אנחנו יושבים ומשכנעים את עצמנו.
ותוהים, מעניין מי ישבר קודם.
אז אולי אני באמת מבקשת יותר מדי."