הכאב הזה, לפעמים אני רוצה לעקור את ליבי בשביל לא להרגיש כלום, לא להרגיש את הכאב הזה שמרעיל את המחשבות שלי עלייך, הרגשות שלי כלפיך, איני רוצה שאותם זכרנות ורגשות שיש לי כלפייך יעלמו, אבל זה חזק ממני, כל דקה,שנייה שעוברת, אני מבינה את זה יותר.

אני ואתה לא נועדנו להיות ביחד, זה לא כתוב בכובים כמו שחשבתי, ובטח ובטח שלא בספרים, אבל הייתי עיוורת, כי הייתי בטוחה שאם ארצה את זה מספיק חזק זה יקרה,הייתי בטוחה שאם אלחם על זה אנצח, אבל זאת מלחמה אבודה, ועכשיו אני יודעת את זה.

 לכן אני מנסה לעקור אותך מלבי, מזכרונתי, רגשותי, מכל תא בגופי, אבל  אני לא יכולה, כי אותו חלק שלך בי, לא נותן לי, אני חלשה, אני אפילו לא מוסגלת לשכוח אותך, אני מעדיפה לסבול, רק בשביל לדעת שאתה עדיין נמצא בזכרונותי,רגשותי,מחשבותי, בכל נשימה שלי יש חלק שלך, ואם זה נלווה בכאב, אני מוכנה לסבול אותו,רק בשביל שלפחות בחלומותיי, תהיה איתי, כי כנראה במציאות לא נוכל.

למה החיים הם לא כמו הספרים,למה אין לנו סוף טוב? למה אנחנו חייבים לסבול בלי ידיע שמשהו טוב יקרה בסוף, אלא ההפך. אילו ידעתי שיש אי איזו תקווה שנהיה ביחד, הייתי ממשיכה לסבול את זה, אבל האם היא קיימת? כי אני כבר אבודה, ואני לא רואה שום אור בקצה המנהרה.