הו רב-חובל, קברניט שלי-
טעות לכנותך כך,למרות שהענקת לי יחס מלא ומיוחד, עדיין- לא היית שייך לי.
אני הייתי שייכת לך.
אתה לא היית שלי,היית של כולן.
אתה יודע, אם כבר אתה עושה זאת..לפחות תקדיש את עצמך לאחת.
טעות לכנותך כך. אבל זה מה שאתה-האדם השולט בחיי.
האדם שגורם לי למעשים מיותרים,למחשבות מיותרות ולבכיות אין סופיות.
אתה לא שלי, אך אני שלך. אתה שלטת בי-ואני הולכת אחריך.
ועד היום-שולט במחשבותיי. בכל.
אפילו אם הכל מסביב מתחיל להירגע, וההרגשה משתפרת, אתה לא תעזוב אותי-
תמיד תהיה בתוכי.
וכל יום אני חושבת עליך, וכל יום אני בוכה וכל יום אני רוצה לחזור.
כל יום אני צריכה אותך.
הענקת לי שיגרה וגזלת אותה ממני
הענקת לי שיגרה נוספת. שיגרת אימה ופחד,שיגרת חלומות ופינטוזים ממושכים-
עליך, עליי- עלינו.
עליך בגוף אדם אחר
עליך בנשמתי ונשימותיי
עליך. פשוט עליך.
ואתה, כה אדיש,מתנהג בתמימות מבחילה.
נוהג כאדם אוהב ותומך. מחבק אותי ללא שום ניצוץ אשם בעינייך.
רמאי!
איכשהו כולם עדיין אוהבים אותך, ואותי? אני עוד הבעיה שלהם.
אני. שאמורה כביכול להיות הקורבן.
זה באמת מעניין.
למרות התיעוב שיש לי כלפיך, למרות שאיני רוצה לראותך שוב,
אני עדיין זקוקה לך.
ומה איתנו?
אנחנו כלום? האם זה ישנה להם מה אנו מרגישות?
תפסת אותם חזק. זה בטוח.
לא מרביץ.
לא צועק.
לא כועס.
שבית את כולם בקסמך.
אף אותי.
ועד היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
