השתנתי, לרעה.

כל מה ששנאתי באחרים הפכתי להיות בעצמי.

עצבנית, מותשת תמידית, מדוכאת.

אלה תכונות שלא היו מאפיינות אותי בכלל.

התקופה הזאת שינתה אותי ואני שונאת את זה.

אני מוצאת את עצמי עם דמעות בעיניים כל יום מחדש.

רע לי ואין לי שום דרך לשנות את זה.

הייתה לי "תסמונת סופרמן"- תמיד הייתי מעמיסה על עצמי מלא דברים ומאמינה שאני מסוגלת לעשות הכל יחד, והייתי עושה.

עכשיו אני לא מסוגלת.

עייפתי פיזית ונפשית.

אני רוצה לחזור להיות כמו פעם.

השמחת חיים שלי נעלמה.

אני מרגישה זקנה ממורמרת ואני רק בת 18.

הייתי נותנת הכל רק כדי לחזור לשבת בהפסקה עם כל החברים שלי.

ידיד שלי התקשר אלי אתמול והזכיר לי את "אותי הישנה",

כמעט בכיתי בסוף השיחה.

כואב לי שנעלמתי.

שהאופי שנבנה לי עם השנים וכ"כ מצא חן בעיני פשוט דעך.

מ' הוא הדבר היחיד שיציב בחיים שלי מבחינה חברתית,

אני רואה אותו כל יום מיוזמתו,

ולפעמים זה מעייף,

אבל אני אוהבת להיות איתו,

כ"כ נוח לי איתו עד שאני לא מסוגלת להעביר בראשי מחשבה שייתכן מצב וכל זה יגמר.

נהייתי תלותית.

אני שונאת תלותיות, ולא הייתי כזאת.

אני חושבת שאני אלך לישון...

זה גם ככה הדבר היחיד שאני עושה בזמן האחרון.

נגמרו חיי הלילה בגלל כל העבודה המחורבנת שתופסת לי 90% מהחיים וגומרת אותי.

היא מעייפת אותי פיזית,

והעייפות הזאת גם גורמת לעייפות נפשית.

אין לי כוח לכלום.