טוב, ככה זה כשלא כותבים מיד...מתמסמסות המילים.
עברנו חודש גדוש ימי-הולדת, לא אומר בדיוק כמה רק שמספרן גדול משנות חייה של הנסיכה.
אבל האמת, זה לא דרש יותר מדי אנרגיה ושמחתי בשמחתה והתרגשויותיה.
בעקבות התקופה האחרונה היו לי מחשבות על המושג הזה - 'קפיצת גדילה'.
לא הכרתי אותו עד האמהות שלי, מבחינה פורמלית מדובר על מספר פעמים, ידועות מראש פחות או יותר, אצל התינוק שבהם הוא נצמד ביתר שאת להורים, דורש תשומת לב באופן כללי, יונק בלי הפסקה ו...זה עובר אחרי יום יומיים ולפעמים ההתגברות מלווה עם שלב נוסף בהתפתחות.
ירד לי פתאום האסימון, שמבחינתי אני מאמצת את המושג הזה גם לשלבים/תהליכים דומים בהמשך החיים ולא רק בתינוקות.
הרבה יותר מחזק אותי להסתכל על תקופה קשה כקפיצת גדילה שמרמזת על הסיבה והתוצאה החיובית, מאשר כעל משבר.
זה נכון גם לגביי כמובן, אבל זה היה לי מאד ברור הפעם לגבי ילדת הפלא שלי.
בשבועות שלפני יום ההולדת היא עברה תקופה לא פשוטה - אם זה ההתאוששות משפעת ארוכה, או התקופה שלקראת יום הולדת, או חושים חדים למתיחויות שהיו ביני ובין אבא שלה ומה שסביר להניח שכל אלו ביחד, הביאו לילדה מתוחה יותר, נצמדת יותר, בוכה יותר, מתקשה יותר.
הנטייה שלי הייתה, רק להרעיף עליה יותר אהבה וחיבובים כי הרגשתי שזה הצורך שלה וזה מה שאני כאמא רוצה להבטיח ולתת לה בזמן של קושי.
לשמחתי, פחות או יותר עם יום ההולדת פתאום משהו עבר ונפתח.
חזרה השמחה הפשוטה והמלאה והאור הטבעי בעיניים ונוסף יותר בטחון - אם זה מול אנשים ואם זה במתקני שעשועים.
וכל כך הרבה רגעים של חסד ואור ותובנות מרגשות שמעמידות גם את הקושי במקומו.
והאהבה? היא רק גדלה.
והצ'ופר למתמידים -
אחת רצינית

אחת שמחה

אחת ערסית (למה מי את?)

ואחת בפעולה עם מתנה עבודת-יד שקיבלה (וכרגיל שוקולד על הפנים)
