עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

עד שאני כותבת פה, הגוגל כרום מתנתק לי כי אני מנסה לצרף לכם תמונה.

אז על אפו ועל חמתו -

ועוד אחת

כן, אני קצת עצבנית, לא הגוגל כרום אשם בזה כמו הצטברות של מתח לקראת תחילת השנה.

אני צריכה להתחיל לארוז ולמיין ולהעיף מלא דברים מהבית שלי לקראת מעבר עוד שבועיים ובקושי התחלתי

לולה מתחילה גן חדש, הפעם במערכת ה"רשמית" וכרגע הוא לא נראה מבטיח

הפרנסה רובצת עליי כמו פיל שמן וממאן שכל הזמן רק זולל עוד ועוד

וכן, זה כבד.

ו...אני מאמינה שזה מספיק קיטורים בשביל אורחת פורחת שכמוני.

חגגתי יום הולדת, האמת שברגעים אלה ממש אני נפרדת ממנה סופית, כי היום היה התאריך העברי.

יום הולדת הפכה לעניין מאד פומבי בעידן הפייסבוק וה"וול",

אבל השנה בהתחשב במצבי המתואר לעיל לא תכננתי כלום חוץ ממפגש קטן עם אידיום שבתגובה, מיהרה להתאשפז...

בכל אופן כתגובת היפוך לפומביות הצטרפתי בתאריך עצמו ליום אחד לריטריט קטן של מדיטציה ויצירה ולימוד וטבע.

פתחתי שם באופן אקראי ספר של זלדה, המשוררת האהובה עליי

ותפסו את לבי כמה שורות מתוך שיר שלה:

(...)

אני מכסה את האין

בציפורים שבאות לשתות מים

ובנחשים, כן בנחשים

לא היה דבר אשר לא קראתיו

נר

כי אפחד

פן בחושך לא אבחין 

בין מים חיים

לבורות נשברים.

מתוך איזשהו תהליך שעשיתי עם השיר הגעתי-הגיעו לי השורות:

אינני מכסה את ישנני

ישנני מכסה את אינני

הנני

לא, זו לא שירה גדולה, אבל זה מזכיר לי לא להתפס לרגעי הכבדות והייאוש כאילו הם האמת של חיי. לזכור שהם מסך שמכסה את כל מה שיש.

ולצערי אני מקבלת לאחרונה תזכורות דרך אנשים יקרים לי שסביבי - עד כמה עליי להודות על מה שיש לי.

תודה.תודה.

מרגיש כמו חדש לכתוב פה, נראה אם הפעם זה יחזיק.

בכל אופן מאחלת לעצמי ליומולדתי, אם יותר לי:

פתחים חדשים ותנועות מרגשות ושפע מתפרץ ובטחון ואמונה ושקט ואהבה. וכמובן - בריאות ושלום על ממדיו השונים. אתם יודעים מה? מאחלת גם לכם את כל אלו.

תודה לכל מי שעדיין כאן.

ושיר