עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

אני מסתכלת עליה

מסתכלת עוד ועוד

תמיד מדברים על תהליכי התפתחות

על צמיחה

על גדילה

ופה יש לי הזדמנות לראות את זה מקרוב, מואץ, כמו שמצלמים בהילוך מהיר בערוצי טבע איך צמח גדל ונפתח ממנו פרח.

בשבועיים-שלושה האחרונים השינויים רצים זה אחר זה,

ממש אחרי "יומולדת חצי (שנה)" שלה - צמחה שן ואחריה עוד שן

והיא התחילה לעמוד על שש ואחר כך לזחול על גחון

היא מתיישבת כבר לבד

והתקשורת שלה הרבה יותר דינמית וברורה.

אני רואה למשל איך היא מתיישבת, אבל עדיין לא יודעת איך לחזור מהישיבה לשכיבה/זחילה, וגם עדיין לא מכירה מספיק את השרירים בגוף שמחזיקים אותה יושבת.

אז לפעמים היא מוצאת על מה להשען, ולפעמים אני באה ומסייעת

ולפעמים בום-טראח, היא נופלת אחורה על הראש ובוכה מכאב ובהלה

זה לא מונע ממנה לחזור ולנסות לחזור וליפול לחזור ולגלות.

לפעמים בא לי לבכות איתה. לא בגלל שכואב לה, בגלל שלפעמים גם לי כואב.

כי גם אני מכירה את התסכול הזה לנסות ליצור משהו חדש, שהשורשים שלו קיימים בתוכי אבל אני לא תמיד יודעת איך להביא אותו אל העולם. ולפעמים מצליחה - ולפעמים - בום-טראח נופלת על הראש ובוכה...

ללמוד ממנה זה מעודד, כי ממנה אפשר ללמוד את הפלא שבשינוי, את  מהירות המעבר מבכי לצחוק, את אינסוף החסד שמתגלם דרך התינוקות בעולם שאין ספק שקיים בנו גם כשאנו "גדולים" - רק צריך למצוא את הנתיב אליו.

וכמה אהבה שהיא פותחת ויוצרת.

לפעמים אני לא מוצאת בי את האמונה שלי - אמונה בכוח שמעליי, שמלווה אותי שיש לה קשר בלתי נפרד לאמונה בעצמי

שהולכת גם לא פעם יד ביד עם האמון

אין לי את הבטחון שיש לה שאם אקרא לעזרה - יגיעו הידיים שיחבקו וינחמו וירגיעו, לפני היציאה להמשך הדרך.

אבל הידיים האלה של אמא ואבא מקבלות ביטוי שונה בהמשך החיים

ולפעמים זה בכלל לא מה שצריך.

השבוע יומולדת, אין פלא שמגיעות המחשבות המתבוננות האלה שמחפשות אחיזות ורמזים למה שיש ומה שהלאה.

(ובעיקר השאלות)

ובעצם מה שרציתי הוא לאחל שבת-שלום

שבת של ברכה ושמחה.