וואו איזה כאב לב.
אני מעיינת בבלוג, בפוסטים של החודשים הראשונים שלי בצבא וכמעט והכל השתנה שם, בגדוד שלי, בפלוגה שלי, האנשים, איפה כולם? כל כך הרבה אנשים השתחררו מאז שהגעתי, המון דברים השתנו לי שם.
זה לא שעכשיו לא טוב לי, ממש מצויין לי שם.
אני הכי מחוברת לחיילים שלי יותר מכל תקופה אחרת, אני מתה עליהם, יש לי את המפקד הכי מדהים בעולם, הוא פשוט אחד מהאנשים היותר טובים שהכרתי בחיי, באמת. עוד לא נתקלתי בשום יחס רע מצידו, לא אליי ולא לשום חייל אחר. ולמרות זאת אני עדיין כלכך מתגעגעת לערמשה ואפילו לצעקות ולעצבים שלו. [סתיו אומרת שאני אוהבת שצועאנשים שקשוחים אליי, סוג של מזוכיסטית משהו]
מה עוד?
עוד שבוע בלבד האימון קיץ המסריח הזה נגמר.
חוזרים לישון עם מזגן, בחדר נקי ומסודר, לא נישן יותר באוהל שמלא בחיפושיות זבל שעולות לנו למיט, לא נתגרד במשך כל הלילה מעקיצות של יתושים, לא נקום בבוקר מוקדם בגלל זבובים מעצבנים שמחליטים להיתקע לנו על הפרצוף במשך שעה ולהעיר אותנו.
היום יצאתי רבעוש בספונטניות יתרה.
אמא התקשרה אליי בבוקר והודיעה לי על כל עניין כדהו"א וזה נורא הפחיד אותי.
באותם רגעים הייתי באוהל של מדאח [המ"פ שלי] עם סתיו, חאלד ועוד חיילים, הודעתי לכולם שאנחנו עומדים למות וביקשתי ממדאח ללכת לבית ולבלות את רגעיי האחרונים עם אמא שלי.
בהתחלה זה היה בגדר צחוק היציאה לבית, אבל פתאום ממש נוצר בי חשק לצאת לבית במקום לצאת מחר בשעה 4 ולהגיע באמצע הלילה, ביקשתי ממדאח לצאת והוא אישר לי בהתלהבות.
אני וסתיו אירגנו את הדברים שלנו, עלינו על א', נפרדתי מהפלוגה, הילה ליוותה אותנו לתחנה, עד ב"ש ישבנו על מושב אחד, היא פיסקה את הרגליים ואני ישבתי במרחב שנוצר שם, ואני חייבת להודות שזה הורס את התחת.
בב"ש נפרדנו, נסעתי משם לת"א ומת"א לבית, נסיעות ארוכות בלי אמפי זה אחד מהדברים המשעממים בעולם.
משהו נוסף, בשבוע שעבר בזמן שהפלוגות שלי ושל סתיו היו בשטח לא רצינו להישאר בבסיס ולכן הצטרפנו אליהם, היה שם ממש ממש כייף להיות זרוקים באיזה הר ענקי-הר קרן בדרום, שמשם את רואה רק שטח שטח שטח ושמיים.
בלילות היו מסיעים אותנו לבסיס אימון מתקדם שממש קרוב לשטח, ישנו שם במשך כל השבוע, הכרנו את הבנות שם, אירגנו לנו חדר שהיה נראה כמו משהו נורא מוזנח שלא נכנסו אליו 8 שנים לפחות.
אני חייבת הופעה, חייבת חייבת חייבת, כבר ארבעה חודשים שלא הייתי בהופעה, וזה חסר לי כלכך!
בבא"פ.
הילה עם התספורת החדשה.
אווירת שטח.
החדר המוזנח שלנו בהר-קרן.
אחת מהארוחות. מדסניקית:"טעים? יו אני מפוצצת כל היום מכלום, זה הורג אותי" סתיו:"תכף אני אוכל אותה"
סתיוש ואני.
ביום ראשון באיזשהו פארק לפני שנסענו למיני-ישראל.
"מהכאב הזה לא נמות,
אך גם לא נחייה בשקט"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Keren Or 4