הוא העביר את ידו בשיער. מיואש, מפוחד. הוא לא הבין, הוא אמור להרגיש טוב עם זה שהוא ברח, שהסכנה מאחוריו, אבל משום מה הוא הרגיש חנוק ולא רגוע. רגלו רעדה כנגד שליטתו ובגרונו הוא הרגיש אבן כבדה מתייצבת וצובטת אותו מבפנים. שוב הוא חשב על שלי. הוא התגעגע אליה. כל כך השתוקק לחיבוק חם ממנה, כמו שרק היא יודעת לתת. הגעגועים עייפו אותו.

הרעב התחיל לבצבץ בתוכו. בכל זאת, עברו מעל לשעתיים מאז כל ההתרחשויות. במהירות הוא פתח את הכיס הקטן של הכיס וטרף משם את הכריך שהכין לעצמו בבוקר. אבל זה לא הספיק לו. הוא החליט לעשות משהו. לבית הספר הוא כבר לא יגיע, הבית רחוק מידי ולא בטוח. אז הוא פשוט יצא מהסמטה בדרך לשום מקום.

"בו!"

ליבו קפץ. שיר זינקה עליו כשבא לצאת מהסמטה.

"אז זה היעוד שלך? להפחיד אותי?"

"כנראה." היא חייכה בלגלוג. כל המסתוריות והפתאומיות הזאת התחילו לעצבן את תומר, במיוחד במצב הנוכחי שלו.

"אוקיי, תקשיבי, נמאס לי. אני רעב, אני רחוק מהבית, אין לי כסף, הנייד שלי בתיקון, איזה בריון מגודל כנראה מחפש אותי עכשיו בכל ת"א ואני אפילו לא יודע מה השעה ואיפה לעזאזל אני נמצא. את רוצה להסביר לי מה את רוצה ממני?"

שיר לא ענתה לו ורק סימנה למומין שיבוא אחריה, תפסה את יד ימינו של תומר, והחלה מובילה אותם לאנשהו.

הם התקרבו אל הים, חוף נטוש ובמרכזו גבעת חול גבוהה מאוד התגלה לפניהם. תומר פער את פיו למראה המקום המדהים שעמד מולם.

"מה זה?", הוא שאל, עדיין פעור פה.

"זה העולם שלי." היא ענתה, עוזבת לתומר את היד ומובילה אותו אל ראש הגבעה. הם התיישבו למעלה והביטו על הים. השמש ליטפה את פניהם המופנות אל הים הכחול המרהיב, קו האופק שנראה עבה מתמיד המשתלב עם צבע הים והשתקפות השמש שיגע את חוש הראייה של תומר והשאיר אותו מודהם מהיופי.

"את רוצה להגיד לי שזה הבית שלך?"

"כנראה."

"מה זה כנראה? כן או לא?" המיסתוריות שלה שיגעה אותו. היא נראתה יותר מדי מעניינת כדי לא להתייחס לכל פרט שהיא אומרת כאל סיפור מתח.

שיר חייכה בספק.

"אין לי בית, וכאן אני ישנה, אוכלת, מבלה. אז כנראה זה הבית שלי." 

"אה, אוקיי..." תומר מילמל, היה לו קשה לחשוב שילדה כל כך קטנה מתקיימת לבדה. לא היה לו נעים מהצעקה שהטיח בפניה מקודם. "אממ... אני מצטער על מקודם, פשוט דברים קורים במערכת העצבים כשאתה רעב, אבוד וכל השאר."

"מקסים כאן, אה?" הוא הוסיף, ממשיך להסתכל על הנוף במבט מוקסם. שיר חייכה חלקית, "לפעמים. אבל נוף לא מספיק. המקום הזה מסמל הרבה בשבילי, לאו דווקא דברים טובים."

"למה? מה קרה כאן?"

שיר שתקה. בפעם הראשונה ביום הזה הוא ראה אותה לא משועשת, לא מחוייכת. פשוט רצינית, עצובה. "אני.." היא אמרה בהיסוס. "את לא חייבת להגיד אם את לא רוצה, זה בסדר. באמת."

"לא. מתישהו אני אצטרך לפרוק את זה. כל השנים האלה שתקתי, דחקתי הכל לפינה כאילו זה לא קרה. אבל אני לא יכולה לשכוח את זה, וכנראה גם לא אוכל..." היא עמדה לספר לו הכל, ופתאום הם הבחינו בגבר שרדף אחריו מקודם רץ לעבר גבעת החול וצורח : "פחדנית! בוגדת! אני ארצח אותך! אני ארצח את שניכם!" בכיסו הימני נראה בבירור אקדח.

"רוצי!" תומר לחש לה בתוקף והחל לרוץ איתה אל עבר המשך החוף. מומין רץ אחריהם בפאניקה, מיילל ומיילל בטירוף.

במהלך הריצה שיר נתקלה באבן קטנה ונעצרה במכה, רגלה דיממה קלות.

"תמשיך. אני אסתדר. תמשיך!" היא הטיחה לעברו, דמעות החלו נופלות בזו אחר זו מעיניה.  

"אני לא משאיר אותך כאן לבד. קחי, שימי על הרגל." הוא מסר לה 2 ניירות טישו שהיו לו בתיק. הוא אחז אותה בזרועותיו והחל לרוץ. ברקע נשמעו עדיין צעקותיו של הגבר.

לאחר כשעתיים מעייפות של ריצה, כששיר כבר יכלה לרוץ בעצמה, הם הגיעו למקום מרוחק מהחוף, לשדה שלפי דעתו של תומר עמד בדרום תל אביב. "איך את קשורה אל המטורף הזה?" תומר הרגיש מבולבל מתמיד.

שיר השפילה את מבטה אל הרצפה. היא לא ידעה אם לספר לו או לא. לבסוף החליטה להתחמק. "זה לא משנה. יש לך חברה במקרה?"

"מה? מה זה קשור?!"

"יש לך או אין לך?"

"כן. יש לי."

"שלי?"

"איך את יודעת?"

"זהו. זה בגלל זה. בגלל שלי, בגללך. בגלל מה שעשיתם אתמול בערב."

אני מקווה שזה החדיר בכם יותר מתח מאי פעם, כל פעם אני מסבכת את זה.

ולאלה מכם שאהבו את ההתחלה של הסיפור וכל הרומנטיקה שבו, אתם תראו לאט לאט איך הכל התחבר ביחד וייצור סיפור מתח ביחד עם רומנטיקה.

ערב מצויין שיהיה לכם,

דבי.