אני חולה.

וזאת אחת הסיבות היותר גדולות שמתווסף כאן הפוסט ה-13 במספר.

משום מה אני כל כך עסוקה בימים האחרונים שהמחלה הזאת רק עשתה לי טוב מבחינת זמן.

ד"א, אני חייבת להזכיר את זה כאן, ביום שלישי ביקרתי במכון ויצמן במסגרת מסלול המדעים המתקדם של בית ספר. התעסקנו בקרח יבש וחומרים כימיים, למדנו וניפחנו זכוכיות, ושמענו הרצאות ממדענים מטורפים טיפוסיים. אחת החוויות הגדולות שהיו לי במסגרת בית ספר.

 בראשו של תומר החלו לרוץ כל מיני רעיונות מטורפים שעלו לו לראש בעקבות ימי שישי שצריך היה לשמור על אחותו כאשר היא צופה בטלנובלות שטחיות.

"מה זאת אומרת 'מה שעשינו אתמול בערב'?" הוא שאל.

שיר התלבטה שוב פעם אם להסביר לו הכל. היא העבירה את ידה הלוך ושוב על תלתליה הכהים במחשבות קודרות. ללא ספק שרר בתוכה פחד, הרי הנורא מכל יכול לקרות אם תגלה לו את זה.

"תקשיב תומר. אני אספר לך משהו, תנסה להבין." היא אמרה, יודעת שהיא מסתכנת, אבל בטוחה בעצמה.  "הבן אדם שרץ אחרינו הוא מאור, אח של שלי. יותר נכון, אח חורג. אתה יודע שההורים שלה התגרשו ושאבא שלה נישא שוב, נכון?"

תומר צימצם מבט. שלי מעולם לא סיפרה לו כלום על משפחתה, בעצם, הוא גם אף פעם לא שאל אותה.

"לא, אין לי מושג."

"אז לא משנה. בכל זאת, אבא שלה התחתן עם אישה בשם חיה, תימניה עם 6 ילדים. אני לא יודעת בדיוק איך הוא בכלל רצה להנשא לאישה הזאת, היא פשוט כלבה."

תומר הקשיב בעקביות, הוא התקשה להבין מה הקשר של כל הסיפור הזה אליו ואל שלי, ויותר התקשה להבין מה מאור המטורף קשור, אבל לא אמר דבר.

"בקיצור," היא אמרה. "מאור הוא כמו שאמרתי אח חורג של שלי, והוא מחשיב אותה לשלו. הוא ניסה לאנוס אותה לא פעם, ובכל פעם שבחור כלשהו מתקרב אל שלי בדרך כלשהי הוא מברר עליו הכל ופותח מרדף חיסול אחריו."

תומר הזדעזע. "את רוצה להגיד לי שהפסיכופת הזה רוצה להרוג אותי? רגע, ואיך את יודעת את זה? איך את קשורה לכל הסיפור הזה?" היא לא השיבה לו בתשובה שרצה. "תשמע," היא אמרה. "כל זה לא משנה עכשיו. מה שכן, אנחנו חייבים לעוף מהעיר הזאת, ואתה לא יכול לחזור לבית שלך עד שהסיפור הזה יירגע. הבן אדם הזה, תאמין לי, הוא הרבה יותר מפסיכופת."

"לא. את תספרי לי הכל. אני לא יכול פשוט לא לחזור הביתה!"

"אתה כן." היא לא היססה לרגע בתשובותיה. "אסור לך לעשות שום דבר כדי שהמשפחה שלך יידעו על זה, הכל צריך להיות פשוט כאילו בלעה אותך האדמה. ברגע שתיצור קשר עם המשפחה שלך החיסול יהיה גם נגדם." הוא לא רצה להאמין לה, כרגע זה היה נשמע יותר מידי כמו טלנובלה. אהבה בלתי אפשרית, רציחות, אניסות. הוא הרגיש כמו סניוריטו שנקרע בין אהבתו לסניוריטה לבין הפחד שלו מסניורוטֵה, הבעל המאפיונר שלה. "אני לא יודע. קשה לי לעשות את כל זה כאילו כלום."

שיר נדנדה בראשה. "אתה פשוט צריך להאמין לי, זהו. אני יודעת על מה אני מדברת." היא קמה. "עכשיו כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה ללכת דרך החוף ולהגיע לאשדוד. אני יודעת שזה נשמע לא הגיוני, אבל אני מכירה דרכים מצויינות כדי לעבור, אני מכירה את החופים של תל אביב יותר מידי טוב."

"טוב." הוא ענה. "נתחיל ללכת עוד מעט, אני לא חושב שכאן הוא ימצא אותנו." היא הסכימה ושניהם שתקו.

התחיל להחשיך, תומר הביט בשמש הנכנסת אל הים. אל המים הצלולים, עמוק בפנים, היכן שהאוזן מרגישה יותר מידי לחץ בעת צלילה, מתחת לאבנים ודגים ואלמוגים, נמצא השקט האמיתי. השלווה הניצחית והבילתי מושגת הזאת. איפה שאין אהבה ושנאה, איפה שאין תקווה וייאוש, איפה שנמצא רק שקט ורוגע ויופי, ללא שום ניגוד.

"יאללה." הכריזה שיר. "נתחיל ללכת, משם." ידה פנתה דרומה. היא קמה, מרגישה את הכאב של המכה בברך, הושיטה יד לתומר ושניהם החלו בדרכם לחופי אשדוד.

יצא לא משו הפעם. כנראה כי אין לי הרבה זמן.

עריכה :

אתם חייבים אבל חייבים לראות את זה : http://youtube.com/watch?v=HQZvhSGgG0o

שלא תחטפו כאב גרון,

דבי.