במצב שלי לפני חודשיים, עם כל המזג אוויר שיש עכשיו, בטח הייתי מרגישה מצויין.

אבל עכשיו אני מרגישה רק בסדר. כי מצויין זה שלם, מצויין זה יותר מידי מושלם בשביל המצב הנוכחי שלי. בעיקר אם מסתכלים על זה מצד של רומנטיקה. יש המון דברים לא שלמים מהצד הזה כרגע.

זה לא ייאמן איך הדברים משתנים כל כך מהר. איך מרגשות של התרגשות, בחודשיים או פחות הכל התחלף לרגשות געגועים תמידיים. היא יושבת עליי כל כך כבד, התקופה הזאת.

אני לא יכולה לדבר עם אף אחד על זה. רק עם עצמי, כי הכל כל כך ארוך וכל כך מסובך כדי להתחיל לדבר על הכל עם מישהו. אני יודעת בעצמי שגם אני הייתי מאבדת סבלנות עם הסיפור הזה. לפחות יש לי אותה, רק איתה אפשר לדבר.

כנראה אני טיפשה. שכל פעם אני מאמינה שהכל יילך טוב, שנישאר ביחד המון זמן, הרי ברור שזה הסיפור של שנינו, מין מסורת מתוסבכת שכזאת : עוברת חצי שנה מאז הפרידה האחרונה. הכל נפלא, האהבה פורחת. בסביבות החודשיים ביחד ונגמר הסיפור. ומשום מה הוא נגמר תמיד מאותו צד.

ואת האמת, אני לא מרבה לבכות על זה. כי אני לא אחת שבוכה על אותו הדבר פעמים רבות, אני לא יודעת בדיוק למה זה ככה, אבל זה פשוט קורה. וזה שאני לא מזילה דמעות, זה לא אומר שטוב לי. זה שאני שומרת על הומור ומצב רוח טוב, זה לא אומר שזה מה שבאמת מסתובב בתוכי. כי זה לא.

זה כל כך נדוש, אבל כל דבר מזכיר לי אותו, וכל זיכרון ממנו כואב לי. זיכרונות טובים ורעים כאחד מתאחדים בתוכי ויוצרים מעגל אינסופי של כאב, כי עשינו המון דברים בהמון נקודות ובהמון מצבים ואירועים מסויימים.

אפילו פוסטים מסויימים בבלוג מזכירים לי אותו, ואת הטוב שהיה לנו ביחד.

אבל הכי גרוע - הוא מזכיר לי את עצמו.

זה לא משנה אם אני רואה רק את הראש שלו מבצבץ בין המון הילדים של בית הספר, זה לא משנה אם אני רואה אותו מתחבר למסנג'ר או לאייסיקיו, זה לא משנה אם אני שומעת את השם שלו, אפילו אם לא מדברים בהקשר שלו, זה מזכיר לי אותו.

וכמובן אם זה מזכיר לי אותו זה כואב, ואם כואב, כנראה שזה לא טוב.

אבל קיימת בי סוג של אופטימיות דווקא בגלל המחזוריות של הקשר שלנו. דווקא בגלל שאחרי חצי שנה אנחנו תמיד חוזרים קיימת בי תקווה. אבל אני לא אוהבת את התקווה הזאת. הרי כמו שאני מאמינה שעוד חצי שנה נחזור, הדבר מאלץ אותי להאמין לאותו הדבר לגבי הפרידה.

הכל כל כך כואב ומבלבל. הכל נראה כל כך כמו מה שקורה לחצי עולם או יותר ברגע זה ממש, אבל הכל כל כך אמיתי שאין דבר יותר כואב מלגרום לעצמי להאמין שזה באמת קרה.

אני יושבת, מביטה בגשם היורד ונופל ומתנפץ על המדרכה הקרה.

מרגישה את הלב שלי מבצע את אותה הפעולה.