יש לה בידיים משהו טוב, יש לה בידיים משהו שווה ערך. אך את ערך הדבר היא אינה יכולה להבין, הרי שרק כאשר הדבר איננו ערכו גדול.

היא נעה בין עולמות של בלבול וגעגועים ולא מבינה את ערך הדבר ואת יכולת הניצול שיכולה היא לספוג ממנו.

והיא נעמדת בענן ומביטה ארצה בצער, חושבת לעצמה כמה שרעים החיים, לא מסתכלת על חצי הכוס המלאה ששם, לא מודה על מה שנתנו לה. מסתכלת ארצה מהגובה אל האנשים דמויי הנמלים שמתחתייה, בחיוך רחב ומלגלג היא חושבת עליהם. היא מסתכלת על עצמה ומקללת עצמה. רוצה להעלם אל תוך האחו העומד לפניה, אך קיר שקוף של אמת חוצה את המעבר. היא מנסה להאבק בכל הכוח בקיר הגדול אך זה זז אף לא מילימטר, חזק וגדול הוא חוסם את מעברה אל הרצון.

היא צועקת אך צעקותייה נתקעות בקיר וחוזרות אליה, זועקות אל אוזנייה וגורמות נזקים.

היא משתגעת ובועטת, צורחת, זועקת אל קיר האמת אך האמת רחוקה ממנה. מנסה היא ללכת אחורה ופוגשת את קיר השקר השחור, מסתיר שטח עצום, ריק ויבש.

היא מפחדת ומייללת, ידיים ורגליים מנסות לקחת אותה אל הצד היבש של הענן עליו היא יושבת. היא מתחמקת בכל כוחה, מביטה ארצה בגעגועים ולא מבינה את דרך החזרה.

מתנתקת מהענן, קופצת. ענן שני תופס אותה אך היא נופלת במרכזו ומשאירה בו חור בצורתה.

היא חוטפת מכה מהרצפה הקרה, לוגמת מבקבוק המים שעל השידה.

"זה רק חלום, ילדה." היא שומעת קול בתוך ראשה, "רק חלום."

היא מבינה הכל היטב, אבל,

היא בסך הכל ילדה.