הגוף מרגיש שצריך לתת לזה לעבור. הוא מרגיש יותר מידי כאב גופני כדי להתעלם. אבל לדאבונו הלב מורה אחרת, הלב אוחז חזק ומפעיל את כל כוחו כדי להמשיך.

הראש לעומתם, משתגע. הוא עבר את גבול ההתאפקות ובטח שאת גבול הכאב.

דיי. פשוט דיי.

אני צריכה פסק זמן, צריכה להוציא את כל מה שהצטבר בי מהראש. גם אם זה לאיזו תקופה של שבוע או פחות. שיהיה לי זיכרון יפה. שאני אצבור חוויה חדשה. שאני ארגיש לשם שינוי בסדר. שאני ארגיש שלא הכל מתוקן, אבל לפחות ברגע הקסום
הזה, טוב לי.

וכן, יש עוני ואסונות ואנשים מתים כל שנייה. וכן, יש אנשים שסובלים יותר ועוברת עליהם כרגע טרגדיה מטורפת. וכן, היה יכול להיות יותר גרוע.

אבל זה לא מונע ממני להרגיש רע.

נמאס לי מהשגרה הזאת, מהניסיונות הכושלים שלי לעשות דברים. מכל העומס שנבלע בתוכי חודשים. נמאס לי שכל פעם צצה בעיה והתחייבות אחרת.

אין יום אחד של שקט. אין לי יום אחד שאני יכולה לשבת בבית, לראות טלוויזיה, ולהרגע מהכל.

אני באמת לא מבקשת יותר מזה.

לא,
אני לא מתחננת שהבעיות השכיחות שלי יפתרו, אני לא מבקשת שיוסר מעליי העומס הכבד, אני רק רוצה משהו טוב כדי להתמודד עם כל זה. כי מספיק לי פשוט יום אחד שאני אוכל לסיים הכל מוקדם, בלי טרטורים וכאבי ראש. יום אחד שאני
אספיק להתקלח לפני השעה 23:00, שאני אוכל להספיק לדחוף משהו לפה בלי שיהיו לי עוד מיליון ואחת דאגות נוספות על הראש.

אני יודעת על פתרון אחד לכל זה.

חופש.

כמה שהייתי רוצה אחד כזה שינחת עליי. לא איזה פורים. אני צריכה חופש כבד וארוך. כזה שבו כל שעות השינה משתנות ונעלמות, כזה שבו המבחנים והציונים והמורים נגוזים. כזה בלי דאגות מיותרות.

אבל בשביל כזה סוג של חופש אני אצטרך לחכות.

אז בינתיים, אני רק צריכה יום אחד רגיל ושגרתי שבו, לשם שינוי, אני לא אעשה כלום.

אני צריכה להגיע מהבית ספר, לזרוק את התיק, לאכול ומשם והלאה – כלום.

שעמום גדול, נורא ומשמין.

זה בדיוק מה שאני צריכה.

5 שעות כדי לנוח, לפרוק ולהרגע. 5 שעות כדי להספיק את מה שלא הספקתי כבר חודשים.

אבל עד שיגיע הרגע המיוחל הזה, נקווה לטוב.