הקנאה אוכלת אותה מבפנים. כל דבר שזז. כל דבר שמח. כל דבר שאיכשהו יותר מצליח ממנה פתאום נהפך מקור לקנאה משונה שכזאת.

היחס הזה לעולם. ההתנהגות הלא מוסרית הזאת לדברים. משגעת אותי. מטמטמת אותי. לא מבינה איך אפשר להיות כל כך עיוורים.

סביר להניח שלא תבינו כלום מהפוסט הזה, הוא בעיקר נכתב בשביל עצמי.

אין עולם בלי חמדה. אבל אפשר להחנק מהחמדה שהעולם מפריש.

מכל עבר אתה מוצא את עצמך רוצה חיים אחרים. אפילו בעניינים פוליטיים. פתאום לא מספיק להם, אז הם רוצים עוד. ועוד. ועוד.

אין אחד שלא יכול להסתפק במה שיש לו. אל תביאו לי דוגמאות. אני פשוט יודעת את זה, עכשיו יותר מתמיד.

נמאס לי מהאנשים האלו שצריכים באופן מופרך את הפגנת האהבה המוגזמת הזאת מהאחרים. הם מטריפים לי את השכל, כאילו אין הנאה בלי קצת קנאה על הדרך.

אבל כנראה שככה זה אמור להיות. "יש כאלה ויש כאלה".

אני יודעת שגם אני לפעמים נהנית מזה. כל אחד הוא צבוע בתוכו, אבל כשזה מגיע לרמות כאלה זה נהפך לטימטום בעיניי.

ואולי באמת הדברים האלה הם גם לטובה, אבל אני, באמת שרק בקטע הזה, מסתכלת בעיקר על הרע.

נמאס גם מההשפעות האלו שיש בחברה. אני רואה איך אנשים מתנהגים אחרת אחד עם השני, איך אנשים משפיעים על האוצר מילים של אחרים. אני רואה את ההערצה שיש בין חברים. הערצה חד סיטרית. קשה לי לראות את זה בלי להתערב אבל למדתי עם הזמן להתאפק.

החברה הזאת כל כך מוזרה. הכל בנוי על מה שטוב ומה שרע. אי אפשר לחרוג, אי אפשר להנות משני דברים בו זמנית. אי אפשר "גם וגם".

הצמתים המטאפוריים שאני עומדת לפניהם היום נראים לי מסובכים מתמיד.  

כל פעם עוד פנייה נוספת לה, עוד סיבה לפנות ימינה או שמאלה. עוד בילבול לראש מבולבל.

מה שאני יודעת זה שדברים שהיו ככל הנראה לא יחזרו, ובזמן שהייתי עיוורת אנשים אחרים תפסו את המקום שלי. אולי אני צריכה ללמוד לקח? אולי באמת.

אם תהיתם לרגע שכן, אז לא. לא רע לי. אני באמת בסדר, פשוט לפעמים צריך להוציא את החרא שנבלע בפנים.

ד"א :

בגדר הביקור בסופ"ש אצלה, יצא לי להכיר אישית אותה.

אני כל כך שמחה מההיכרות הזאת. בכלל, ממש נהניתי להיות שם ברעננה, לראות איך החיים שלי היו יכולים להיראות. דיי אחלה את האמת, אבל אני מרוצה גם ממה שכאן.