אני יותר מידי בויכוחים עם עצמי בקשר למה שמסתובב אצלי בפנים, אז החלטתי הפעם לפרסם סיפור קצר שכתבתי בזמן החופשי שמצאתי אתמול.

תהנו.

רחב מימדים, לא חכם במיוחד, עצלן ועצבני. הוא התמקם לו במקומו הרגיל במסעדת המזון המהיר שברחוב הראשי. לא היה לו אכפת מבני הנוער שהסתכלו עליו בזלזול כאשר נגס בחזיריות מהארוחה העסיסית והכפולה שהזמין. הוא חיפש שם רק הנאה וסיפוק עצמי, ותו לא יותר. גם אם תוצאת דברים אלו היא השפלה מול זאטוטים חסרי רגשות.

תוך כדי לעיסה הוא חשב על מהות חייו שכבר מזמן איבדה זהות. כיצד אדם יכול להיות כל כך חסר ישע?

הוא נזכר פתאום ביום הזה שעבר עליו, כאשר הוא צעד אל משרדי תאגיד ההיי-טק, מקווה לתשובה חיובית בנוגע למשרתו במשרד.

הוא התעורר כשחיוך מאוזן לאוזן משתרע על פניו. כל מחשבותיו השליליות והאכזבות בקשר לנישואיו הכושלים שעמדו על הסף, כל עצבותו על הריב הענק שהיה לו עם שלושת ילדיו בליל אמש, כל הזוועות שעברו לו בראש בנוגע מצבו הכלכלי, כל הדאגות נמחקו בחיוך אחד רחב ומלא תקווה כאשר חשב על עבודתו החדשה. כן, אמנם עדיין לא בישרו לו במפורש שהתקבל לעבודה, אבל מתוך התחשבות בריאיון העבודה המוצלח שניהל ובכך שסמנכ"ל המשרד לחש לו בסוף הריאיון שיש לו המון סיכויים להתקבל, הוא שיער כבר את התוצאות.

כאשר סיים לשתות את הקפה שלו הוא אסף את חפציו אל כיסי מכנסו ויצא לדרך, 3 שעות לפני הריאיון. לבוש בהידור, נקי ומצוחצח – בטוח בעצמו.

רחובות תל אביב היו עמוסים כהרגלם בשעות הבוקר האלו. אור השמש ליטף את פניו בצאתו מין הבניין הצנוע ברחוב הצר. מזג האוויר, צרור התקוות שהצטבר פתאום בתוכו, אופטימיות מילאה את לבו.

"טבנקין 25, רמת גן, בבקשה." הוא תפס מונית מהר ובעודו יושב במושב האחורי של הרכב הלבן הוא חשב על המילים שיאמר לבוס החדש שלו כאשר יודיע לו שהתקבל לעבודה. הביטחון לא הפסיק לצוץ בתוכו, גם כאשר לא רצה זאת, וכאשר חשב לעצמו שאולי ייצא מאוכזב מכל העסק, הוא היה כל כך בטוח שהמשרה הזאת שלו וכל כך רצה שזה יקרה, שכבר לא נתן לעצמו לחשוב אחרת.  

במוחו לא הפסיקו לדהור מחשבות. "מנהל מחלקת אשראי". נשמע כל כך טוב, מכובד כזה, לא ייאמן שזה בהישג יד כרגע. הוא תיאר את עצמו, מגיע, נותן פקודות למזכירה שלו ונכנס למשרדו המפואר שמשקיף על חופי תל אביב.

מדליק את מיזוג האוויר, מעיף מבט אל תמונתה של אישתו הנאהבת, מחייך באלגנטיות ומתחיל בעבודתו בחריצות.

הוא לא האמין שהסיכויים גדולים שהוא יקבל את התפקיד הזה. איש כמוהו, חסר מזל, שלמרות שהוציא שני תארים בניהול עסקים והשקיע את כספו, זמנו ונשמתו להצלחה בחיים, מוצא את עצמו מביט בחשבון האשראי שלו ומגלה שהוא על סף הקו האדום.

בכל דבר שנראה לו מספיק חשוב הוא השקיע. באמת. כאשר התאהב בגיל 21 הוא היה כל כך רומנטי, וכן, היא הסכימה. אבל המזל החליט לשחק איתו שוב ומרוב הלחץ הכלכלי והנפשי שאיתו אישתו חרקה שיניים ועזבה את ביתו, ביחד עם ילדיהם.

הוא באמת לא יודע למה כל זה קרה. מה שבטוח, הוא ידע שזה הסוף של זה.

כמובן.

עם העבודה הזאת תיהיה לו פרנסה טובה, אישתו בעקבות זאת תחזור אליו, הוא ירגיש מועיל. הוא ירגיש שבפעם הראשונה בחייו המייגעים, העולם מחייך אליו בחזרה.

הוא היה כל כך אופטימי, אפילו לא חשב על כך שאולי יש סיכוי שלא יקבלו אותו.

הוא הפנה את מבטו אל עבר חלון המונית ושם לב כי הגיע ליעדו.

"תודה רבה... 35, נכון?" הוא שאל את נהג המונית בנימוס.

"כן, כן." ענה לו הנהג, לקח את הכסף ונסע לדרכו.

"וואו." סינן לעצמו. הוא לא האמין למראה הבניין הענקי שנעמד לפניו. כן, זה היה בנאלי, אבל אלה היו הדברים שריגשו אותו. בניינים עצומים ובתוכם עולם שלם של היי-טק. זה העביר בו אדרנלין מטורף. זה היה מטופש, אבל רק הוא הבין ממה כל זה נובע. ואפילו את זה לא הצליח להסביר.

הוא התקדם אל עבר המשרדים, אל הבניין האדיר הזה שרק גרם לו להרגיש יותר אלגנטי ומכובד. אל עבר החלום שלו, אל השאיפה הכי עמוקה שלו. אל המקום היחידי שבו לא מתייחסים אליו כאל פיל בעל מימדים מפלצתיים.

"שלום. אני מגיע בקשר למשרה של מנהל אשראי. הייתי כאן בריאיון ביום חמישי למשרה הזאת, היום אמורים להחזיר לי תשובה. איפה המנכ"ל?", הוא פנה אל המזכירה בטון ממהר מתנשא.

"אה." היא נאנחה קלות, "אתה לא יודע?"

"לא יודע מה?"

"ביום חמישי, ממש שעתיים אחרי הראיון שלך, התגלה לאנשים מלמעלה שהמנכ"ל, הסמנכ"ל, מנהלת כוח אדם ושאר ההנהלה הגבוהה הסתבכו בעולם התחתון עם עניינים של החברה. את המנכ"ל והסמנכ"ל פיטרו ועם השאר עוד חושבים מה לעשות. בכל זאת, כנראה כל ההנהלה תוחלף ולכן התפקידים והראיונות שהוצעו בהשעייה לצמיתות. אני מצטערת, זאת המדיניות שלנו."

פניו האדימו. הציפה אותו תדהמה ואכזבה שלא הרגיש כמותה. "מה... אבל... אני... המשרה.. אי אפשר להתראיין שוב, אצל הצוות החדש?"

המזכירה, שהייתה עסוקה בזמן שיחתם בערימות וערימות של מסכמים ענתה לו בקוצר רוח, "אין צוות חדש עדיין, וכמו שאמרתי, הכל מושעה לצמיתות. האנשים מלמעלה יותר מידי חשדניים והם איבדו כל אמון במה שההנהלה עשתה ובחנה."

"האנשים מלמעלה יכולים ללכת להזדיין. תגידי לי, האנשים מלמעלה יודעים מה זה להשקיע כל החיים בהשכלה ולקבל ערימה של ביש מזל מזויין?! לאנשים מלמעלה יש מושג מה זה להתעורר בבוקר לעוד דאגות כלכליות?! האנשים מלמעלה יודעים מה זה להיות אדם מלמטה?!", הוא רטן בחוזקה, בכנות שלא ידע כמותה.

"אדוני, אני מתחננת, אני יודעת שזה קשה לקבל את הדברים האלו אבל אני לא יכולה לעשות כלום," אמרה המזכירה ושילבה ידיים. עוד אחד מהאנשים האלו, הרגשניים. היא חשבה. "אני מבקשת ממך לעזוב את המקום או שאני אצטרך לקרוא לצוות הביטחון."

"טוב.", אמר בכניעה.

הוא צעד בצעדים כבדים אל המעלית, משם אל קומת הקרקע. הביט מסביבו על האנשים האלה, שחיים את השגרה שלהם, בעבודה המכובדת שלהם, בעולם הקליל שלהם. קנאה עלתה על ליבו. סוג של חמדה כמו שלא חש מעולם, יש להם משהו בידיים שהם לוקחים אותו כל כך מובן מאליו, הם לא מבינים אפילו קצת, כמה מזל יש להם.

הוא יצא מהדלת המסתובבת, כמו חייל מובס. וכשיצא, השמיים שינו את צבעם פתאום, הרחוב נראה שונה, בניין התאגיד שינה את משמעותו.

פתאום הכל חזר להיות אפרורי. ובפעם הראשונה בחיים שלו, הוא הבין, שזה המצב. אין מה להלחם, אין מה לתקן, אין מה לקוות. כמה שזה עצוב, אין לחייו מהות ולא תיהיה להם.

ככה הוא. בדיחת הקהל, השמנמן הטיפש, האידיוט שנדפק.

הוא פנה אל מסעדת המזון המהיר הקרובה, והגיע לרגע שבו התחיל להזכר בהכל.

הוא סיים את ארוחתו, הסתכל בעצבות על בני הנוער המלגלגים ואמר להם בטון כנה : "תשמרו על עצמכם, יש לכם את כל החיים לפניכם."

הוא זרק את השאריות מהמגש והניח את המגש על המקום המיועד לו. צעד באיטיות מוחלטת אל הרחוב, דירדר אבן מהמדרכה אל הכביש.

הוא תפס מונית ונסע בחזרה אל הבדידות הקודרת שלו. אל המקום היחיד שהוא איכשהו מצליח להשתייך אליו.

מקווה שאהבתם, ניסיתי פה סיגנון כתיבה שלי שעוד לא פירסמתי. סימפל כזה.

ובקשר לסיפור השני, הסיפור בהמשכים, כנראה בפסח אני אמשיך אותו או משו. אני מצטערת שזנחתי אותו למרות שרבים מכם ביקשו שאני אמשיך. זה עניין של מוזה, טוב בשביל העלילה שעשיתי את ההפסקה הזאת.

ערב נעים.