הראש מתפוצץ, העיניים נפוחות ורק מבקשות שינה, אבל אני ערה.

פשוט ככה, בלי שום סיבה, בלי אפילו רצון. פשוט נשארת ערה, בוהה בדברים, עושה דברים שבמצב אחר בטח לא הייתי עושה.

ופתאום בשעות הקטנות של הלילה כל האחריות נעלמת ממני. החדר מבולגן, השיעורים לא מוכנים, שום דבר לא מסודר, ומשהו בפנים פשוט מונע ממני לעשות דבר נגד זה.

אני שומעת מוזיקה שונה, מתנהגת באופן שונה, ולא מפסיקה לכתוב. פתאום החשק לעשות משהו גובר, ומחשבות נוסטלגיות על היום שעבר רצות בראש כמו סרט ישן.

וההחלטות הכי טובות נעשות בשעות הקטנות של הלילה, השטויות הכי פרועות מתפתחות בשעות הקטנות של הלילה, החיוכים הכי כנים מצטיירים על הפנים.

לכמה שעות פתאום נראה שהכל מסודר. והידיעה על כך שמחר כשאתעורר אני אחזור למציאות קיימת, אבל הכל כל כך אופטימי בשעות הקטנות של הלילה שאפילו זה כבר לא מפריע.

אין הבדל בין טוב לרע בשעות האלה, אין צורך בדיבור כדי לא להשתעמם, אין צורך אפילו באנשים אחרים.

רק אני, והחפצים שמעסיקים אותי, והמדיה פלייר עם הקלאסיקות, והדמיון שעובד שעות נוספות.

ועברו על הראש הזה כל כך הרבה לילות דומים שכבר ידוע שהרגעים הספציפיים האלה יישכחו בקרוב, וידוע שהדברים שנעשים בלילה הזה חסרי משמעות בעליל.

ובכל זאת חיוך עולה משום מקום, ובכל זאת, למרות ששום דבר לא באמת קורה, הלילה הזה כל כך מעניין.

לילה טוב