אם שמתם לב ואם לא, נגמר הפרו. כנראה קרה נס במערכת של ישרא בלוג והם שמו לב לתאונה (החיובית ביותר) שאירעה אצלי. חבל.

בכל מקרה, אני שוקלת לקנות, אבל רק שוקלת. אחרי הכל משנה לי יותר התוכן.

בשבועות האחרונים גיליתי שדיסקים של רד הוט זה אחד הדברים שיותר עוזרים אצלי לעירנות, אני פשוט מקפצת מהמיטה ורצה-אצה להתארגן כשאני שומעת את "By The Way", "This is The Place" ו-"Stadium Arcadium".

אבל זה נורא מוזר, לא משנה מה, כמה מהר שאני אתארגן, אני ממשיכה לאחר לבית ספר. אני שונאת את ה"תכונה" הזאת אצלי. מאז ומתמיד זה ככה, משגע אותי. נקווה שזה לא יפגע יותר מידי בתעודה, מרוב ההמשכיות אני כבר לא יכולה להלחם בזה.

ההורים אומרים לי לישון יותר מוקדם, ככה גם המורה. אבל זה לא הקטע כאן.

אני לא יכולה בלי הלילות האלה, מה אני אעשה. זה הדבר שהכי מרגיע אותי, להיות עם עצמי, לבד, בלילה. וזה לא משנה שבימים אני עייפה, תתפלאו, אבל זה באמת לא אכפת לי. כל עוד אני עושה דברים מעניינים במידה אני מחזיקה את עצמי ערה.

אבל מילא, זאת לא בעיה רצינית.

ואת האמת, אם כבר בעיות, אני מרגישה שיש לי כל כך קצת כאלה. זאת אומרת, יש לי, אבל הן כל כך ממוזערות בזמן האחרון.

אני מרגישה נפלא עם החברים שלי, עם כולם עוברת לי תקופה מדהימה. ובגלל כל הדברים האלה הבעיות האחרות כבר בקושי מפריעות. אני לא יודעת לכמה זמן זה יימשך, אבל מה שאני יודעת, שכרגע, אני מרגישה טוב.

תודה לכולם על ימים טובים שהלוואי ויימשכו עד אין סוף.

תחנת אוטובוס. עיניו החומות עקבו אחר העובר ושב ללא הפסק, תוהה לעצמו מה מטרתו של כל אדם הפוסע במקום העירוני והמאובק הזה, אלון הריץ מחשבות חסרות תכלית. הוא לא באמת ידע את התשובות, אך השתעשע בניתוח המבטים של ההולכים.

רגליו העייפות מלשבת ולחכות שקו 67 יבוא החלו לרעוד מקור לקראת רדת החשכה, במוחו רצו מחשבות על הטירוף שעבר בבית לפני שהחליט לברוח. פשוט לברוח, לא משנה לאן, לא משנה לכמה זמן, הוא ברח.

הכל התחיל בערב, אביו שוב השתכר ואמו שוב לא התייחסה למתרחש בבית.

החברים שלו בטוחים שהוא ילד כמוהם, רגיל, עם חיים מעוטרים בכסף וצמר גפן מתוק. ההורים בהיי טק והכלכלה בשמיים. כמובן, איך אפשר שלא לחשוב כך על מי שלומד בבית ספר יוקרתי כל כך?

וזה לא שאכפת לו מזה, הוא לא צריך רחמים מאף אחד. מספיק יש לו את עצמו כדי להתמודד עם זה.

הוא הסתיר את זה טוב מאוד מהם, לא אכפת לו שזה שהם לא היו אצלו בבית אף פעם מעלה חשד בליבם, העיקר שלא יגלו. העיקר שלא לעבור את הבושה הזאת שהמשפחה הייתה גורמת לו לחוש לו היה פורק בפני חבריו את הלב.

והוא כבר עבר את תקופת ה"להרגיש רע עם זה", הוא התרגל כבר לאבן שהתיישבה לה בנחיותה על ליבו, הוא התרגל לכאב הראש מהצעקות, הוא התרגל לכך שהוא מממן לעצמו לימודים בסך 890 ש"ח בחודש בכסף גנוב. הוא ידע שזאת לא הדרך הנכונה, אבל הוא רצה לבנות לעצמו עתיד טוב. הרי נשארה לו רק שנה ללמוד, ואחרי זה, ישאיר את העבר העכור הזה מאחוריו.

קו 67 הגיע. הוא העמיס את התיק עליו ויצא למסע הלא מתוכנן שהחליט לקחת בשניות אחרונות של עצבנות. הלב שפעם בחזהו, ראשו שפעל בנחישות ורגליו שמילאו את ההוראות של אלו הקודמים ידעו טוב מאוד שבסיפור הזה אין מצפון, רגשות, או חמלה.

פשוט להמשיך הלאה, להיאבק. עם זיעה ודם, אבל בלי דמעות.

האנשים שמסביבו היו עסוקים להם בבעיות הקטנות שסבבו אותם. מזווית השמיעה הוא קלט אישה אחת מסננת לחברה בפלאפון : "אני רוצה למות, השיער שלי נראה נורא."

אין לה מושג מה הכוח של המילים שהיא אמרה שם, אין לה מושג כמה היא מתמקדת בדברים קטנים, כמה היא מחשיבה שטויות לדילמות.

לאחר כחצי שעה האוטובוס עצר ובדחיפה חדה ומפזרת אבק הגיע אל יעדו, באר שבע.

הוא ירד מהאוטובוס בצעדים מהססים והרגיש את החום הלילי של דרום הארץ. הסתכל מסביב על העולם החדש שלו והוציא מהתיק מפה דלה ששירבט לו בן דודו אורי. היחיד שידע על כל הבעיות שלו, היחיד שלא שפט אותו על כלום. היחיד שהבין אותו ואת כוונותיו בשיא הכנות וידע לא לספר לאף אחד.

המפה הובילה לחנות כלי הנגינה של אורי ורנדי, שותפו של אורי. רנדי היה עולה חדש מאנגליה שהגיע לארץ בעקבות היכרותו עם אורי.

אלון התקשה להבין את כתב ידו של אורי אך לבסוף מצא את החנות. מרכז קניות פשוט בו קופת חולים, פיצוצייה וכמה חנויות וביניהן החנות של אורי ורנדי ניצב לפניו.

בין יתר הדברים שעניינו את אלון במיוחד הייתה המוזיקה, זאת שתמיד מצא אצלה מפלט ומקום מסתור מהעולם החיצוני.

זאת אחת הסיבות שלאורי לא הייתה בעיה להעניק לאלון עבודה בחנות, הרי הוא יודע כי אלון בין היתר הוא פסנתרן מחונן למרות הציוד הדל שניגן עליו בד"כ בבית.

אלון ראה את החיים בבאר שבע כהזדמנות נוספת שהחיים העניקו לו. למרות שתיכנן לסיים את השנה בתיכון היוקרתי הוא החליט לברוח סופית גם מהתיכון, פשוט לא לחזור, בלי להודיע לאיש.

הוא נכנס לחנות, לחץ את כף ידו של רנדי ובירך לשלום את אורי בחיבוק של אחווה.

הוא הריח את ריח החנות והרגיש את המזגן הקר נוחת על גופו. ואז, בפעם הראשונה בחייו, בלב שלם ונחוש, הוא הרגיש את החיים החדשים. נושפים בעורפו, שרים באוזנו, קוראים לו שיבוא.

מקווה שאהבתם.

בטח חלקים מכם יעירו על כך שאין לו סוף ברור. אבל תופתעו לגלות שזה בכוונה, אני אוהבת שזה לא נגמר. שיש מקום לעוד.

יום מעולה