בא לי לקחת אוטובוס ולנסוע. בלי יעד, ללא עצירה. עד שיימאס. לקחת מכשיר עם נפח של 30 ג'יגה ולהקשיב לכל אורך הנסיעה. לא יודעת למה, אבל תפס אותי סוג של רצון מטורף לזה.

אני אוהבת נסיעות ארוכות. במטוס, במכונית, באוטובוס. לשבת ליד החלון ולצפות בתמונה זזה במהירות ומתחלפת בקצב המוזיקה המושמעת באוזניי. לא אכפת לי שזה דבר כל כך פשוט, ולפעמים אפילו לא נוח. בשבילי זה מנקה נפש.

אני מרגישה כל כך טוב בתקופה האחרונה, סוף סוף מרגישה שלמה עם עצמי, מבפנים ומבחוץ. אחד הדברים החשובים ביותר כדי להרגיש את האושר ההוא שכולם מדברים עליו.

זה לא משנה שעוד לא כל הדברים נפתרו, אחרי הכל תמיד יהיו כמה בעיות, אבל יש דברים שגורמים לי להרגיש טוב, אז זה פשוט ממזער הכל.

למדתי לקחת דברים בהומור, לזרוק את הדרמות לעזאזל ולהתחיל לחייך.

תחשבו על זה, חיוך זה דבר כל כך פשוט. עדיף לפעמים להאריך אותו מאשר להסתובב עם פרצוף של הלוויה. החלטתי לא להיות המתבגרת הדיכאונית הטיפוסית הזאת, גם אם לפעמים יש רגעים שהיא חוזרת אליי, גם אם לפעמים יש ניצוצות של "נמאס כבר". שמחה רק תוסיף.

כל כך טוב היה להכנס לאופטימיות הזאת, בסופו של יום העולם כאן כדי לנצל אותו. לטובה.

אני מזמינה את כולכם לצעוק עד השמיים משמחה, לחייך את החיוך הכי גדול. סתם ככה, בלי סיבה מיוחדת.

כי בא לכם.