היא החליטה לעלות על הגג אחרי הרבה זמן שלא הייתה שם.

פתאום, כשעלתה במדרגות המובילות אל ייעדה, עלה בראשה הבזק של היום בו משפחתה עברה לדירת הגג הזעירה בדרום תל אביב, היא הייתה אז בת... 7? אולי אפילו 6. אמה הזהירה אותה שלא לעלות על הגג, אבל כבר מאז גיל 10 זה תמיד היה המקום שלה. המדרגות החדות שהובילו מחדרה אל הגג המשקיף על העיר הגדולה היו המדרגות שלה אל מעמקות ליבה.

אחרי הריב הראשון שלה עם החברה הכי טובה, אחרי הנשיקה הראשונה, אחרי כל ריב עם ההורים, אחרי כל תהפוכה שהיא, ואפילו ביום הכי רגיל. תמיד הייתה היא עומדת שם, מטיחה מחשבות, מריצה התלבטויות, נושמת דמעות.

לא היה יום שבו לא ביקרה שם, על הגג.

עד שהגיעה לגיל 15 וחצי בערך, הרגישה שהיא לא יכולה לעלות לשם שוב. בלי שום סיבה, היא כבר לא הייתה רואה את הדלת המובילה אל המדרגות החדות ומתרגשת כמו פעם, היא איבדה כל משיכה למקום ההוא.

התחילה להתמכר לחברים, מסיבות, קולנוע, רעש, גלידה, שיגעון. פתאום בילתה פחות ופחות זמן בבית, השאיפות הכי גדולות שלה היו על בילויי יום שישי בערב. מהילדה העמוקה ההיא שהשקיפה על הגג בעיניים קודרות היא הפכה להיות למתבגרת ריקה ודרמטית. בלי אפילו לשים לב לשינוי החד שחל בתוכה.

כשיצאה יום אחד מהבית, בהיותה בת 17, עם בגדי המותגים והתיק היוקרתי, מסמסת בלי סוף הודעות על הבילוי של עוד יומיים, משהו הכה בה. פתאום הסתכלה לשמיים וראתה את האנטנה מבצבצת מגג הבניין שלה. האנטנה ההיא שהתייצבה ליד המעקה העבה משיש עליו הייתה יושבת ומהרהרת במשך שעות.

פתאום הכניסה את המכשיר לתוך ילקוטה, זרקה את הילקוט בחדר המדרגות בדרך לביתה, נכנסה לחדר, ונשמה נשימה עמוקה.

שנתיים מחייה עברו לה בראש. היא מיקדה את מבטה בדלת הישנה שאותה אף אחד לא פתח זה שנתיים. הבינה פתאום כמה שהיא נמחקה מהמקום האמיתי שלה. כמה שהיא הייתה סגורה בשנתיים האלו.

כשנגעה בדלת העץ עברה בה צמרמורת קלה, כשהפנתה מגע אל הידית רעדה כולה. המתכת הקרה, המגע ההוא, שכל כך הכירה. פתאום המחשבות הפילוסופיות חזרו אליה, ההגיגים האינסופיים, השאלות ללא תשובה. פתאום כשפתחה את הדלת וזאת השמיעה חריקה, הרגישה חריקה בתוך ליבה. כשעלתה במדרגות הנוסטלגייה הכתה בה. כל החיים שלה עברו כנגד עינייה. חכמתה הגדולה שוב חזרה לפעול.

שוב היא השקיפה על תל אביב במבט עמוק. "מה יש לעיר הזאת?", מלמלה, "מה לעזאזל כבר יש בה?".

היא התיישבה על מעקה השיש, הבחינה כי שום דבר לא השתנה על הגג. היא לא האמינה שזה קרה, שהיא הפסיקה להיות שם. היא לא האמינה שהיא בזבזה כל כך הרבה מזמנה.

ופתאום, כשסיבבה את הראש לצד שמאל, היא קלטה בעינייה דפדפת צהובה. תחילה לא הבינה, אך עד מהרה נזכרה, זאת הדפדפת עלייה הייתה מעבירה את מחשבותייה מידי פעם. במקום ההוא, שבו אף אחד לא יחפש, אליו אף אחד לא יגיע.

היא תפסה את הדפדפת במהירות והחלה לקרוא.

כל ילדותה עד גיל 15 הייתה שם. הדמעות חנקו את גרונה, אך היא, בתנועה לא ברורה הגניבה חיוך.

היא נשכבה על הרצפה המלוכלכלת ביותר, עם הבגדים היוקרתיים והריחות המטופחים.

חיוכה שב על פנייה ועינייה נעשו עמוקות מתמיד.

מבטה אל השמיים המתכהים נדלק, הכוכבים האירו על עינייה וגופה הרפה כל תנועה.

שוב היא הרגישה שהיא מחוברת לעצמה הכי שבעולם.

כי בסופו של יום,

כולם חוזרים למקום האמיתי שלהם.

כי לכולם יש את המקום הזה.

ובסופו של דבר,

כולנו אותו הדבר.