החלטתי לפרסם עוד סיפור. אני מצטערת שלאחרונה לא כתבתי הרבה, היה לי סוג של מחסום כתיבה מטורף, אבל המוזה חזרה.

מקווה שתאהבו

מבטו היה אפור. שפתיו שידרו ייאוש. לא נשאר לו אלא לדהות אל תוך הקיר הלבן, כצבע חולצתו באותו ערב.

מעביר ידו בזיפי פניו, הוא נזכר בהתרחשויות הלילה. מטיח את ראשו בקיר, הוא סינן תחת אפו מילות טירוף. קשה היה לו להאמין שגרם כאב גדול כל כך לנערה תמימה כל כך. אך בתוכו ידע שכמו תמיד, גם בימי ילדותו, תשוקתו הייתה מעל לכל.

מעל הכבוד, מעל האמת, מעל הזמן שיש לו. הוא ישב שם וכרך ידיו בברכיו, הדמעות חנקו את גרונו. בעורקיו הוא הרגיש את האדרנלין שהיה שם לפני שעתיים עוד זורם, אגרופיו הוחזקו כתמיד, עיניו הביעו, ללא שינוי - טירוף.

הבזקי הזכרון לא עזבו אותו לרגע.

"תעזוב אותי, מטורף."

"שתקי, את לא יודעת כלום. מלכת הנשף עלאק."

איך החזיק את זרועה בכוח, חייב אותה להביט בו. תפס את לחייה באגרסיביות והצמיד את פיה אל פיו.

"דיי כבר, מספיק כבר."

הבכי שלה לא עזר. הוא הרגיש מסופק וחזק.

ראשה זז במהירות לצדדים, כמו ילדה קטנה שמדחיקה הכל. מתוך ליבה יצאו מילות תקווה, כשניסתה עוד להרגיע את עצמה במחשבה שהיא מדמיינת.

תמיד היא דחתה אותו, עוד מימי החטיבה, כשהיה מתחשב. הוא היה מסתכל עליה במבט אדיש, אך מבפנים תמיד הרגיש משיכה מטורפת. לא רגילה. כאילו רצה למשוך אותה אליו באלימות.

לאורך השנים הוא היה נשאר ער בלילות, מסתובב בין סמטאות ומנסה למצוא אותה, משהו תמיד משך אותו לעשות את זה למרות שידע שהיא לא תהיה שם. הוא חיכה רק למצוא אותה לבד, במקום שבו אף אחד לא ייראה אותם.

הוא ידע שהוא יכל לפנות ולדבר איתה, אך בכל זאת הרגשה מסויימת גרמה לו לעשות את זה בכוח.

ובאותו הלילה, בשירותים, הוא ידע שהרגע שאליו ספר את השניות במשך השנים הגיע.

תחילה שלח אליה חיוך, היא תמיד ראתה אותו כבחור מושך ונעים לעין. הוא זרק משפט, היא ירתה מילה.

שנון וחכם, כך הציג את עצמו מולה. היא אהבה את זה.

לאט לאט, מתוך המילים, מן המשפטים, בין המחשבות, הם נגררו לתא השירותים האחרון.

בין ארבעת קירות התא נהיה צפוף, הוא נשען על הקיר ונתן לה לפעול. כאשר רכנה ראשה לנשק אותו הוא תפס בצווארה והצמיד אותה לקיר.

תחילה חשבה שעושה זאת מתוך אהבה אך מהר מאוד הבינה לאן נגררה.

הפחד עלה בראשה, ליבה דהר. עיניה לא האמינו למראה. מתוך המחשבות איבדה שליטה על הגוף.

כשהצמיד את פיותיהם היא נרתעה, ראתה את הטירוף בעיניו וחיפשה, לשווא, אמצעי הגנה נגדו.

הוא הריח את ניחוחה הממכר בעורפה והשתגע, ראה את גופה הבוגר ונעלם לתוך המחשבות המתוסבכות שלו.

קולה נאלם, מוחה לא עצר. הלחץ שהרגישה, הפחד שחוותה, אי ההבנה שנחדר בה הטריפו אותה עד כלות.

הוא התחיל לנשק בטירוף את עורפה. גל של צמרמורות שליליות סחף אותה. הוא רעד מסיפוק, אישוניו זזו במהירות ונעימות ליבו דפקו בקצב שיגעון.

הוא לחץ על מותנה, היא צרחה בלב. הרגישה מלוכלכת, הרגישה מנוצלת, הדופק שלה לא עצר.

עזב אותה לרגע, אך החזיק את ידה כך שלא תצא. 

הוא נשם במהירות. "אהה!" אמר בסיפוק תוך כדי שהוא מחזיק את קרקפתו. היא ניסתה לדבר איתו אך שוב, לשווא. אף אחד לא יכל לעצור אותו ברגעים אלו. תוקע בה מבט מסומם הוא החדיר את ידו אל כיס מכנסיו ושלף משם דף מקופל, מתוכו הוציא 2 כדורים בצורת אליפסה, האחד לבן, השני כחול.

את הכחול נטל במהירות ואת הלבן הכניס לפיה בכוח, ואטם שפתייה.

"תבלעי!" לחש בזעם אל תוך אוזנה. היא שלחה מבט עקשן והוא הרים את ראשה כלפי מעלה עד שהכדור נחדר אל גרונה.

"מה זה עושה?"

הוא לא ענה. רק הסתכל מבט אחרון אל עינייה הירוקות המהפנטות, וכשהכרתה אבדה ממנה, נישק אותה בלהט והניח את גופה מקופל בתא.

אחרי כן יצא, חזר אל נשף הסיום, השקיף אל המון התלמידים ונפל במכה אחת.

כשמצא את עצמו ער בתוך מיטתו בשעה 7:12 בבוקר, הוא נזכר בכל.

התגאה, התבייש, התחרט, הבין, התבלבל.

הוא ידע למה הוא עשה את זה, אך רגשות האשם הציפו אותו.

אבן ניצבה בגרונו, וכאב הלב לא הרפה.

הוא לא היה בן אדם רע, אבל היה חייב להשלים את תשוקותיו. כמו כל פריקה של כל בן אדם, חסרת הצדקה, אבל עדיין פריקה.

בלע רוק, עצם עיניו, וכמו ילד שאחרי מעשה קונדס - התחרט.