אז מי היה מאמין, אבל החופשה ההיא שאמא התחילה לדבר עליה באוויר אי שם בסביבות חודש מאי כבר מתוכננת, ומחר (בעצם, היום) עולים על המטוס ונוחתים ברומא.

שבועיים (שזה בערך... פוסט? ^^) של ניקוי ראש בכל מיני ערים קיטשיות ומוכרות כאלה, איזה דבר. שבועיים בלי חברים, בלי רכיליות והתעסקויות בחברה. שבועיים בלי להתעסק בשטויות האלה של החופש.

אז הכינו לי כרטיסי טיסה, ומעכשיו אני כבר מתגעגעת, אבל מצד שני אני שמחה.

אני צריכה קצת חופש מכל זה, להחליט כל מיני החלטות שבמצב אחר אי אפשר להחליט, והכי חשוב - לחזור ולבצע אותן.

הערים האלה באיטליה ושוויץ נשמעות לי כל כך ציוריות וקלאסיות שזה מדהים. כל מיני חופים עם אגמים ובקתות מעץ וגשרים וכאלה שמוצאים רק בדרמות תקופתיות על הרומאים. אח, המוזה שתעבור לי שם.

החלטתי ללכת עם הקיטש עד הסוף ולעשות יומן מסע. כנראה שיש כבר מספיק קהל יעד לחפירות שלי.

אני אכניס משם קטעים מובחרים ואם תיהיו נחמדים, גם תמונות. [נראה מה הצד הלא ממוסחר שלי חושב, אני אודיע על החלטה משותפת]

בכל מקרה, הבגדים ארוזים, הגעגועים מנופחים, המכתבים שמורים טוב טוב במעטפה ומפה לשם שבועיים נראים לי כל כך הרבה זמן, אך משום מה אני יודעת שעולם כמנהגו פועל ועד שאני אספיק להגיד סוויצרלנד זה ייגמר.

אני חייבת לכתוב קטע. נו, חייבת. הדימיון לא מניח. טוב נו, אתם לא חייבים לקרוא.

האור החזק של אחר הצהריים משפיע על מתכת המטוס, אני מעבירה בה את היד ונכווית קלות. מוכנה, עם תיק הגב ובתוכו המכתבים, המוזיקה, המחברת, והעט.

עולים למעלה, שומעת את חריקות המדרגות המובילות אל פנים המטוס. תיירים איטלקים, ישראלים גסי רוח, ואנחנו. מבטאים שם, שפות פה, דיילות עצבניות מקדמות אותנו, בודקות כרטיסי טיסה ומכניסות אותנו פנימה.

אני תופסת את הכיסא שליד החלון, מריחה את הריח המוכר של המטוס ומסתכלת החוצה, החלקים האחרונים של הארץ שאני אראה במשך שבועיים. לא רגילה לזה.

האוזניות מתיישבות על אוזניי, המחשבות מתחילות לרוץ. מקפלת את רגליי ומתמלאת באופטימיות שלווה ורגועה, פותחת את המעטפה עם המכתבים ומחייכת.

מסתכלת החוצה בתהייה איך החופשה תיהיה, מקווה לטוב, מגניבה חיוך.

'שלום לכל נוסעי המטוס, אני הקברניט שלכם להיום. הנכם מתבקשים לחגור חגורות בטיחות, טיסה נעימה. מזג האוויר ברומא כרגע...' שמה את האוזניות חזרה, המתרחש בחוץ לא מעניין.

עוצמת עיניים, מעבירה מחשבות בראש, מתעטפת באשליות. מבטיחה לעצמי, שזה יהיה ניקוי הראש הטוב ביותר שאני זקוקה לו.

משם, מתחילה החופשה האמיתית. החופש מהשיגרה, מהחברים, מכל ההרגלים.

מי יודע מה יהיה, אבל מה שבטוח - יהיה טוב.

אני אחזור עם המון חוויות שתקבלו עליהן חפירה.

להלהלה.

להתראות ישראל,

שלום אירופה. :]

נתגעגע.