הקנאה אוכלת אותה מבפנים. כל דבר שזז. כל דבר שמח. כל דבר שאיכשהו יותר מצליח ממנה פתאום נהפך מקור לקנאה משונה שכזאת.

היחס הזה לעולם. ההתנהגות הלא מוסרית הזאת לדברים. משגעת אותי. מטמטמת אותי. לא מבינה איך אפשר להיות כל כך עיוורים.

סביר להניח שלא תבינו כלום מהפוסט הזה, הוא בעיקר נכתב בשביל עצמי.

אין עולם בלי חמדה. אבל אפשר להחנק מהחמדה שהעולם מפריש.

מכל עבר אתה מוצא את עצמך רוצה חיים אחרים. אפילו בעניינים פוליטיים. פתאום לא מספיק להם, אז הם רוצים עוד. ועוד. ועוד.

אין אחד שלא יכול להסתפק במה שיש לו. אל תביאו לי דוגמאות. אני פשוט יודעת את זה, עכשיו יותר מתמיד.

נמאס לי מהאנשים האלו שצריכים באופן מופרך את הפגנת האהבה המוגזמת הזאת מהאחרים. הם מטריפים לי את השכל, כאילו אין הנאה בלי קצת קנאה על הדרך.

אבל כנראה שככה זה אמור להיות. "יש כאלה ויש כאלה".

אני יודעת שגם אני לפעמים נהנית מזה. כל אחד הוא צבוע בתוכו, אבל כשזה מגיע לרמות כאלה זה נהפך לטימטום בעיניי.

ואולי באמת הדברים האלה הם גם לטובה, אבל אני, באמת שרק בקטע הזה, מסתכלת בעיקר על הרע.

נמאס גם מההשפעות האלו שיש בחברה. אני רואה איך אנשים מתנהגים אחרת אחד עם השני, איך אנשים משפיעים על האוצר מילים של אחרים. אני רואה את ההערצה שיש בין חברים. הערצה חד סיטרית. קשה לי לראות את זה בלי להתערב אבל למדתי עם הזמן להתאפק.

החברה הזאת כל כך מוזרה. הכל בנוי על מה שטוב ומה שרע. אי אפשר לחרוג, אי אפשר להנות משני דברים בו זמנית. אי אפשר "גם וגם".

הצמתים המטאפוריים שאני עומדת לפניהם היום נראים לי מסובכים מתמיד.  

כל פעם עוד פנייה נוספת לה, עוד סיבה לפנות ימינה או שמאלה. עוד בילבול לראש מבולבל.

מה שאני יודעת זה שדברים שהיו ככל הנראה לא יחזרו, ובזמן שהייתי עיוורת אנשים אחרים תפסו את המקום שלי. אולי אני צריכה ללמוד לקח? אולי באמת.

אם תהיתם לרגע שכן, אז לא. לא רע לי. אני באמת בסדר, פשוט לפעמים צריך להוציא את החרא שנבלע בפנים.

ד"א :

בגדר הביקור בסופ"ש אצלה, יצא לי להכיר אישית אותה.

אני כל כך שמחה מההיכרות הזאת. בכלל, ממש נהניתי להיות שם ברעננה, לראות איך החיים שלי היו יכולים להיראות. דיי אחלה את האמת, אבל אני מרוצה גם ממה שכאן.

הגוף מרגיש שצריך לתת לזה לעבור. הוא מרגיש יותר מידי כאב גופני כדי להתעלם. אבל לדאבונו הלב מורה אחרת, הלב אוחז חזק ומפעיל את כל כוחו כדי להמשיך.

הראש לעומתם, משתגע. הוא עבר את גבול ההתאפקות ובטח שאת גבול הכאב.

דיי. פשוט דיי.

אני צריכה פסק זמן, צריכה להוציא את כל מה שהצטבר בי מהראש. גם אם זה לאיזו תקופה של שבוע או פחות. שיהיה לי זיכרון יפה. שאני אצבור חוויה חדשה. שאני ארגיש לשם שינוי בסדר. שאני ארגיש שלא הכל מתוקן, אבל לפחות ברגע הקסום
הזה, טוב לי.

וכן, יש עוני ואסונות ואנשים מתים כל שנייה. וכן, יש אנשים שסובלים יותר ועוברת עליהם כרגע טרגדיה מטורפת. וכן, היה יכול להיות יותר גרוע.

אבל זה לא מונע ממני להרגיש רע.

נמאס לי מהשגרה הזאת, מהניסיונות הכושלים שלי לעשות דברים. מכל העומס שנבלע בתוכי חודשים. נמאס לי שכל פעם צצה בעיה והתחייבות אחרת.

אין יום אחד של שקט. אין לי יום אחד שאני יכולה לשבת בבית, לראות טלוויזיה, ולהרגע מהכל.

אני באמת לא מבקשת יותר מזה.

לא,
אני לא מתחננת שהבעיות השכיחות שלי יפתרו, אני לא מבקשת שיוסר מעליי העומס הכבד, אני רק רוצה משהו טוב כדי להתמודד עם כל זה. כי מספיק לי פשוט יום אחד שאני אוכל לסיים הכל מוקדם, בלי טרטורים וכאבי ראש. יום אחד שאני
אספיק להתקלח לפני השעה 23:00, שאני אוכל להספיק לדחוף משהו לפה בלי שיהיו לי עוד מיליון ואחת דאגות נוספות על הראש.

אני יודעת על פתרון אחד לכל זה.

חופש.

כמה שהייתי רוצה אחד כזה שינחת עליי. לא איזה פורים. אני צריכה חופש כבד וארוך. כזה שבו כל שעות השינה משתנות ונעלמות, כזה שבו המבחנים והציונים והמורים נגוזים. כזה בלי דאגות מיותרות.

אבל בשביל כזה סוג של חופש אני אצטרך לחכות.

אז בינתיים, אני רק צריכה יום אחד רגיל ושגרתי שבו, לשם שינוי, אני לא אעשה כלום.

אני צריכה להגיע מהבית ספר, לזרוק את התיק, לאכול ומשם והלאה – כלום.

שעמום גדול, נורא ומשמין.

זה בדיוק מה שאני צריכה.

5 שעות כדי לנוח, לפרוק ולהרגע. 5 שעות כדי להספיק את מה שלא הספקתי כבר חודשים.

אבל עד שיגיע הרגע המיוחל הזה, נקווה לטוב.

במצב שלי לפני חודשיים, עם כל המזג אוויר שיש עכשיו, בטח הייתי מרגישה מצויין.

אבל עכשיו אני מרגישה רק בסדר. כי מצויין זה שלם, מצויין זה יותר מידי מושלם בשביל המצב הנוכחי שלי. בעיקר אם מסתכלים על זה מצד של רומנטיקה. יש המון דברים לא שלמים מהצד הזה כרגע.

זה לא ייאמן איך הדברים משתנים כל כך מהר. איך מרגשות של התרגשות, בחודשיים או פחות הכל התחלף לרגשות געגועים תמידיים. היא יושבת עליי כל כך כבד, התקופה הזאת.

אני לא יכולה לדבר עם אף אחד על זה. רק עם עצמי, כי הכל כל כך ארוך וכל כך מסובך כדי להתחיל לדבר על הכל עם מישהו. אני יודעת בעצמי שגם אני הייתי מאבדת סבלנות עם הסיפור הזה. לפחות יש לי אותה, רק איתה אפשר לדבר.

כנראה אני טיפשה. שכל פעם אני מאמינה שהכל יילך טוב, שנישאר ביחד המון זמן, הרי ברור שזה הסיפור של שנינו, מין מסורת מתוסבכת שכזאת : עוברת חצי שנה מאז הפרידה האחרונה. הכל נפלא, האהבה פורחת. בסביבות החודשיים ביחד ונגמר הסיפור. ומשום מה הוא נגמר תמיד מאותו צד.

ואת האמת, אני לא מרבה לבכות על זה. כי אני לא אחת שבוכה על אותו הדבר פעמים רבות, אני לא יודעת בדיוק למה זה ככה, אבל זה פשוט קורה. וזה שאני לא מזילה דמעות, זה לא אומר שטוב לי. זה שאני שומרת על הומור ומצב רוח טוב, זה לא אומר שזה מה שבאמת מסתובב בתוכי. כי זה לא.

זה כל כך נדוש, אבל כל דבר מזכיר לי אותו, וכל זיכרון ממנו כואב לי. זיכרונות טובים ורעים כאחד מתאחדים בתוכי ויוצרים מעגל אינסופי של כאב, כי עשינו המון דברים בהמון נקודות ובהמון מצבים ואירועים מסויימים.

אפילו פוסטים מסויימים בבלוג מזכירים לי אותו, ואת הטוב שהיה לנו ביחד.

אבל הכי גרוע - הוא מזכיר לי את עצמו.

זה לא משנה אם אני רואה רק את הראש שלו מבצבץ בין המון הילדים של בית הספר, זה לא משנה אם אני רואה אותו מתחבר למסנג'ר או לאייסיקיו, זה לא משנה אם אני שומעת את השם שלו, אפילו אם לא מדברים בהקשר שלו, זה מזכיר לי אותו.

וכמובן אם זה מזכיר לי אותו זה כואב, ואם כואב, כנראה שזה לא טוב.

אבל קיימת בי סוג של אופטימיות דווקא בגלל המחזוריות של הקשר שלנו. דווקא בגלל שאחרי חצי שנה אנחנו תמיד חוזרים קיימת בי תקווה. אבל אני לא אוהבת את התקווה הזאת. הרי כמו שאני מאמינה שעוד חצי שנה נחזור, הדבר מאלץ אותי להאמין לאותו הדבר לגבי הפרידה.

הכל כל כך כואב ומבלבל. הכל נראה כל כך כמו מה שקורה לחצי עולם או יותר ברגע זה ממש, אבל הכל כל כך אמיתי שאין דבר יותר כואב מלגרום לעצמי להאמין שזה באמת קרה.

אני יושבת, מביטה בגשם היורד ונופל ומתנפץ על המדרכה הקרה.

מרגישה את הלב שלי מבצע את אותה הפעולה.