החלטתי לפרסם עוד סיפור. אני מצטערת שלאחרונה לא כתבתי הרבה, היה לי סוג של מחסום כתיבה מטורף, אבל המוזה חזרה.

מקווה שתאהבו

מבטו היה אפור. שפתיו שידרו ייאוש. לא נשאר לו אלא לדהות אל תוך הקיר הלבן, כצבע חולצתו באותו ערב.

מעביר ידו בזיפי פניו, הוא נזכר בהתרחשויות הלילה. מטיח את ראשו בקיר, הוא סינן תחת אפו מילות טירוף. קשה היה לו להאמין שגרם כאב גדול כל כך לנערה תמימה כל כך. אך בתוכו ידע שכמו תמיד, גם בימי ילדותו, תשוקתו הייתה מעל לכל.

מעל הכבוד, מעל האמת, מעל הזמן שיש לו. הוא ישב שם וכרך ידיו בברכיו, הדמעות חנקו את גרונו. בעורקיו הוא הרגיש את האדרנלין שהיה שם לפני שעתיים עוד זורם, אגרופיו הוחזקו כתמיד, עיניו הביעו, ללא שינוי - טירוף.

הבזקי הזכרון לא עזבו אותו לרגע.

"תעזוב אותי, מטורף."

"שתקי, את לא יודעת כלום. מלכת הנשף עלאק."

איך החזיק את זרועה בכוח, חייב אותה להביט בו. תפס את לחייה באגרסיביות והצמיד את פיה אל פיו.

"דיי כבר, מספיק כבר."

הבכי שלה לא עזר. הוא הרגיש מסופק וחזק.

ראשה זז במהירות לצדדים, כמו ילדה קטנה שמדחיקה הכל. מתוך ליבה יצאו מילות תקווה, כשניסתה עוד להרגיע את עצמה במחשבה שהיא מדמיינת.

תמיד היא דחתה אותו, עוד מימי החטיבה, כשהיה מתחשב. הוא היה מסתכל עליה במבט אדיש, אך מבפנים תמיד הרגיש משיכה מטורפת. לא רגילה. כאילו רצה למשוך אותה אליו באלימות.

לאורך השנים הוא היה נשאר ער בלילות, מסתובב בין סמטאות ומנסה למצוא אותה, משהו תמיד משך אותו לעשות את זה למרות שידע שהיא לא תהיה שם. הוא חיכה רק למצוא אותה לבד, במקום שבו אף אחד לא ייראה אותם.

הוא ידע שהוא יכל לפנות ולדבר איתה, אך בכל זאת הרגשה מסויימת גרמה לו לעשות את זה בכוח.

ובאותו הלילה, בשירותים, הוא ידע שהרגע שאליו ספר את השניות במשך השנים הגיע.

תחילה שלח אליה חיוך, היא תמיד ראתה אותו כבחור מושך ונעים לעין. הוא זרק משפט, היא ירתה מילה.

שנון וחכם, כך הציג את עצמו מולה. היא אהבה את זה.

לאט לאט, מתוך המילים, מן המשפטים, בין המחשבות, הם נגררו לתא השירותים האחרון.

בין ארבעת קירות התא נהיה צפוף, הוא נשען על הקיר ונתן לה לפעול. כאשר רכנה ראשה לנשק אותו הוא תפס בצווארה והצמיד אותה לקיר.

תחילה חשבה שעושה זאת מתוך אהבה אך מהר מאוד הבינה לאן נגררה.

הפחד עלה בראשה, ליבה דהר. עיניה לא האמינו למראה. מתוך המחשבות איבדה שליטה על הגוף.

כשהצמיד את פיותיהם היא נרתעה, ראתה את הטירוף בעיניו וחיפשה, לשווא, אמצעי הגנה נגדו.

הוא הריח את ניחוחה הממכר בעורפה והשתגע, ראה את גופה הבוגר ונעלם לתוך המחשבות המתוסבכות שלו.

קולה נאלם, מוחה לא עצר. הלחץ שהרגישה, הפחד שחוותה, אי ההבנה שנחדר בה הטריפו אותה עד כלות.

הוא התחיל לנשק בטירוף את עורפה. גל של צמרמורות שליליות סחף אותה. הוא רעד מסיפוק, אישוניו זזו במהירות ונעימות ליבו דפקו בקצב שיגעון.

הוא לחץ על מותנה, היא צרחה בלב. הרגישה מלוכלכת, הרגישה מנוצלת, הדופק שלה לא עצר.

עזב אותה לרגע, אך החזיק את ידה כך שלא תצא. 

הוא נשם במהירות. "אהה!" אמר בסיפוק תוך כדי שהוא מחזיק את קרקפתו. היא ניסתה לדבר איתו אך שוב, לשווא. אף אחד לא יכל לעצור אותו ברגעים אלו. תוקע בה מבט מסומם הוא החדיר את ידו אל כיס מכנסיו ושלף משם דף מקופל, מתוכו הוציא 2 כדורים בצורת אליפסה, האחד לבן, השני כחול.

את הכחול נטל במהירות ואת הלבן הכניס לפיה בכוח, ואטם שפתייה.

"תבלעי!" לחש בזעם אל תוך אוזנה. היא שלחה מבט עקשן והוא הרים את ראשה כלפי מעלה עד שהכדור נחדר אל גרונה.

"מה זה עושה?"

הוא לא ענה. רק הסתכל מבט אחרון אל עינייה הירוקות המהפנטות, וכשהכרתה אבדה ממנה, נישק אותה בלהט והניח את גופה מקופל בתא.

אחרי כן יצא, חזר אל נשף הסיום, השקיף אל המון התלמידים ונפל במכה אחת.

כשמצא את עצמו ער בתוך מיטתו בשעה 7:12 בבוקר, הוא נזכר בכל.

התגאה, התבייש, התחרט, הבין, התבלבל.

הוא ידע למה הוא עשה את זה, אך רגשות האשם הציפו אותו.

אבן ניצבה בגרונו, וכאב הלב לא הרפה.

הוא לא היה בן אדם רע, אבל היה חייב להשלים את תשוקותיו. כמו כל פריקה של כל בן אדם, חסרת הצדקה, אבל עדיין פריקה.

בלע רוק, עצם עיניו, וכמו ילד שאחרי מעשה קונדס - התחרט.

היא החליטה לעלות על הגג אחרי הרבה זמן שלא הייתה שם.

פתאום, כשעלתה במדרגות המובילות אל ייעדה, עלה בראשה הבזק של היום בו משפחתה עברה לדירת הגג הזעירה בדרום תל אביב, היא הייתה אז בת... 7? אולי אפילו 6. אמה הזהירה אותה שלא לעלות על הגג, אבל כבר מאז גיל 10 זה תמיד היה המקום שלה. המדרגות החדות שהובילו מחדרה אל הגג המשקיף על העיר הגדולה היו המדרגות שלה אל מעמקות ליבה.

אחרי הריב הראשון שלה עם החברה הכי טובה, אחרי הנשיקה הראשונה, אחרי כל ריב עם ההורים, אחרי כל תהפוכה שהיא, ואפילו ביום הכי רגיל. תמיד הייתה היא עומדת שם, מטיחה מחשבות, מריצה התלבטויות, נושמת דמעות.

לא היה יום שבו לא ביקרה שם, על הגג.

עד שהגיעה לגיל 15 וחצי בערך, הרגישה שהיא לא יכולה לעלות לשם שוב. בלי שום סיבה, היא כבר לא הייתה רואה את הדלת המובילה אל המדרגות החדות ומתרגשת כמו פעם, היא איבדה כל משיכה למקום ההוא.

התחילה להתמכר לחברים, מסיבות, קולנוע, רעש, גלידה, שיגעון. פתאום בילתה פחות ופחות זמן בבית, השאיפות הכי גדולות שלה היו על בילויי יום שישי בערב. מהילדה העמוקה ההיא שהשקיפה על הגג בעיניים קודרות היא הפכה להיות למתבגרת ריקה ודרמטית. בלי אפילו לשים לב לשינוי החד שחל בתוכה.

כשיצאה יום אחד מהבית, בהיותה בת 17, עם בגדי המותגים והתיק היוקרתי, מסמסת בלי סוף הודעות על הבילוי של עוד יומיים, משהו הכה בה. פתאום הסתכלה לשמיים וראתה את האנטנה מבצבצת מגג הבניין שלה. האנטנה ההיא שהתייצבה ליד המעקה העבה משיש עליו הייתה יושבת ומהרהרת במשך שעות.

פתאום הכניסה את המכשיר לתוך ילקוטה, זרקה את הילקוט בחדר המדרגות בדרך לביתה, נכנסה לחדר, ונשמה נשימה עמוקה.

שנתיים מחייה עברו לה בראש. היא מיקדה את מבטה בדלת הישנה שאותה אף אחד לא פתח זה שנתיים. הבינה פתאום כמה שהיא נמחקה מהמקום האמיתי שלה. כמה שהיא הייתה סגורה בשנתיים האלו.

כשנגעה בדלת העץ עברה בה צמרמורת קלה, כשהפנתה מגע אל הידית רעדה כולה. המתכת הקרה, המגע ההוא, שכל כך הכירה. פתאום המחשבות הפילוסופיות חזרו אליה, ההגיגים האינסופיים, השאלות ללא תשובה. פתאום כשפתחה את הדלת וזאת השמיעה חריקה, הרגישה חריקה בתוך ליבה. כשעלתה במדרגות הנוסטלגייה הכתה בה. כל החיים שלה עברו כנגד עינייה. חכמתה הגדולה שוב חזרה לפעול.

שוב היא השקיפה על תל אביב במבט עמוק. "מה יש לעיר הזאת?", מלמלה, "מה לעזאזל כבר יש בה?".

היא התיישבה על מעקה השיש, הבחינה כי שום דבר לא השתנה על הגג. היא לא האמינה שזה קרה, שהיא הפסיקה להיות שם. היא לא האמינה שהיא בזבזה כל כך הרבה מזמנה.

ופתאום, כשסיבבה את הראש לצד שמאל, היא קלטה בעינייה דפדפת צהובה. תחילה לא הבינה, אך עד מהרה נזכרה, זאת הדפדפת עלייה הייתה מעבירה את מחשבותייה מידי פעם. במקום ההוא, שבו אף אחד לא יחפש, אליו אף אחד לא יגיע.

היא תפסה את הדפדפת במהירות והחלה לקרוא.

כל ילדותה עד גיל 15 הייתה שם. הדמעות חנקו את גרונה, אך היא, בתנועה לא ברורה הגניבה חיוך.

היא נשכבה על הרצפה המלוכלכלת ביותר, עם הבגדים היוקרתיים והריחות המטופחים.

חיוכה שב על פנייה ועינייה נעשו עמוקות מתמיד.

מבטה אל השמיים המתכהים נדלק, הכוכבים האירו על עינייה וגופה הרפה כל תנועה.

שוב היא הרגישה שהיא מחוברת לעצמה הכי שבעולם.

כי בסופו של יום,

כולם חוזרים למקום האמיתי שלהם.

כי לכולם יש את המקום הזה.

ובסופו של דבר,

כולנו אותו הדבר.

אם שמתם לב ואם לא, נגמר הפרו. כנראה קרה נס במערכת של ישרא בלוג והם שמו לב לתאונה (החיובית ביותר) שאירעה אצלי. חבל.

בכל מקרה, אני שוקלת לקנות, אבל רק שוקלת. אחרי הכל משנה לי יותר התוכן.

בשבועות האחרונים גיליתי שדיסקים של רד הוט זה אחד הדברים שיותר עוזרים אצלי לעירנות, אני פשוט מקפצת מהמיטה ורצה-אצה להתארגן כשאני שומעת את "By The Way", "This is The Place" ו-"Stadium Arcadium".

אבל זה נורא מוזר, לא משנה מה, כמה מהר שאני אתארגן, אני ממשיכה לאחר לבית ספר. אני שונאת את ה"תכונה" הזאת אצלי. מאז ומתמיד זה ככה, משגע אותי. נקווה שזה לא יפגע יותר מידי בתעודה, מרוב ההמשכיות אני כבר לא יכולה להלחם בזה.

ההורים אומרים לי לישון יותר מוקדם, ככה גם המורה. אבל זה לא הקטע כאן.

אני לא יכולה בלי הלילות האלה, מה אני אעשה. זה הדבר שהכי מרגיע אותי, להיות עם עצמי, לבד, בלילה. וזה לא משנה שבימים אני עייפה, תתפלאו, אבל זה באמת לא אכפת לי. כל עוד אני עושה דברים מעניינים במידה אני מחזיקה את עצמי ערה.

אבל מילא, זאת לא בעיה רצינית.

ואת האמת, אם כבר בעיות, אני מרגישה שיש לי כל כך קצת כאלה. זאת אומרת, יש לי, אבל הן כל כך ממוזערות בזמן האחרון.

אני מרגישה נפלא עם החברים שלי, עם כולם עוברת לי תקופה מדהימה. ובגלל כל הדברים האלה הבעיות האחרות כבר בקושי מפריעות. אני לא יודעת לכמה זמן זה יימשך, אבל מה שאני יודעת, שכרגע, אני מרגישה טוב.

תודה לכולם על ימים טובים שהלוואי ויימשכו עד אין סוף.

תחנת אוטובוס. עיניו החומות עקבו אחר העובר ושב ללא הפסק, תוהה לעצמו מה מטרתו של כל אדם הפוסע במקום העירוני והמאובק הזה, אלון הריץ מחשבות חסרות תכלית. הוא לא באמת ידע את התשובות, אך השתעשע בניתוח המבטים של ההולכים.

רגליו העייפות מלשבת ולחכות שקו 67 יבוא החלו לרעוד מקור לקראת רדת החשכה, במוחו רצו מחשבות על הטירוף שעבר בבית לפני שהחליט לברוח. פשוט לברוח, לא משנה לאן, לא משנה לכמה זמן, הוא ברח.

הכל התחיל בערב, אביו שוב השתכר ואמו שוב לא התייחסה למתרחש בבית.

החברים שלו בטוחים שהוא ילד כמוהם, רגיל, עם חיים מעוטרים בכסף וצמר גפן מתוק. ההורים בהיי טק והכלכלה בשמיים. כמובן, איך אפשר שלא לחשוב כך על מי שלומד בבית ספר יוקרתי כל כך?

וזה לא שאכפת לו מזה, הוא לא צריך רחמים מאף אחד. מספיק יש לו את עצמו כדי להתמודד עם זה.

הוא הסתיר את זה טוב מאוד מהם, לא אכפת לו שזה שהם לא היו אצלו בבית אף פעם מעלה חשד בליבם, העיקר שלא יגלו. העיקר שלא לעבור את הבושה הזאת שהמשפחה הייתה גורמת לו לחוש לו היה פורק בפני חבריו את הלב.

והוא כבר עבר את תקופת ה"להרגיש רע עם זה", הוא התרגל כבר לאבן שהתיישבה לה בנחיותה על ליבו, הוא התרגל לכאב הראש מהצעקות, הוא התרגל לכך שהוא מממן לעצמו לימודים בסך 890 ש"ח בחודש בכסף גנוב. הוא ידע שזאת לא הדרך הנכונה, אבל הוא רצה לבנות לעצמו עתיד טוב. הרי נשארה לו רק שנה ללמוד, ואחרי זה, ישאיר את העבר העכור הזה מאחוריו.

קו 67 הגיע. הוא העמיס את התיק עליו ויצא למסע הלא מתוכנן שהחליט לקחת בשניות אחרונות של עצבנות. הלב שפעם בחזהו, ראשו שפעל בנחישות ורגליו שמילאו את ההוראות של אלו הקודמים ידעו טוב מאוד שבסיפור הזה אין מצפון, רגשות, או חמלה.

פשוט להמשיך הלאה, להיאבק. עם זיעה ודם, אבל בלי דמעות.

האנשים שמסביבו היו עסוקים להם בבעיות הקטנות שסבבו אותם. מזווית השמיעה הוא קלט אישה אחת מסננת לחברה בפלאפון : "אני רוצה למות, השיער שלי נראה נורא."

אין לה מושג מה הכוח של המילים שהיא אמרה שם, אין לה מושג כמה היא מתמקדת בדברים קטנים, כמה היא מחשיבה שטויות לדילמות.

לאחר כחצי שעה האוטובוס עצר ובדחיפה חדה ומפזרת אבק הגיע אל יעדו, באר שבע.

הוא ירד מהאוטובוס בצעדים מהססים והרגיש את החום הלילי של דרום הארץ. הסתכל מסביב על העולם החדש שלו והוציא מהתיק מפה דלה ששירבט לו בן דודו אורי. היחיד שידע על כל הבעיות שלו, היחיד שלא שפט אותו על כלום. היחיד שהבין אותו ואת כוונותיו בשיא הכנות וידע לא לספר לאף אחד.

המפה הובילה לחנות כלי הנגינה של אורי ורנדי, שותפו של אורי. רנדי היה עולה חדש מאנגליה שהגיע לארץ בעקבות היכרותו עם אורי.

אלון התקשה להבין את כתב ידו של אורי אך לבסוף מצא את החנות. מרכז קניות פשוט בו קופת חולים, פיצוצייה וכמה חנויות וביניהן החנות של אורי ורנדי ניצב לפניו.

בין יתר הדברים שעניינו את אלון במיוחד הייתה המוזיקה, זאת שתמיד מצא אצלה מפלט ומקום מסתור מהעולם החיצוני.

זאת אחת הסיבות שלאורי לא הייתה בעיה להעניק לאלון עבודה בחנות, הרי הוא יודע כי אלון בין היתר הוא פסנתרן מחונן למרות הציוד הדל שניגן עליו בד"כ בבית.

אלון ראה את החיים בבאר שבע כהזדמנות נוספת שהחיים העניקו לו. למרות שתיכנן לסיים את השנה בתיכון היוקרתי הוא החליט לברוח סופית גם מהתיכון, פשוט לא לחזור, בלי להודיע לאיש.

הוא נכנס לחנות, לחץ את כף ידו של רנדי ובירך לשלום את אורי בחיבוק של אחווה.

הוא הריח את ריח החנות והרגיש את המזגן הקר נוחת על גופו. ואז, בפעם הראשונה בחייו, בלב שלם ונחוש, הוא הרגיש את החיים החדשים. נושפים בעורפו, שרים באוזנו, קוראים לו שיבוא.

מקווה שאהבתם.

בטח חלקים מכם יעירו על כך שאין לו סוף ברור. אבל תופתעו לגלות שזה בכוונה, אני אוהבת שזה לא נגמר. שיש מקום לעוד.

יום מעולה