אחרי שלא עדכנתי הרבה זמן, שוב מסיבות של עומס, מצאתי אחה"צ פנוי והחלטתי לקפוץ על ההזדמנות ולכתוב עוד סיפור קצר שלמרות השוני הרחב ממנה, מצליח להתנגש במציאות שלי.
כשקמתי באותו בוקר למראה המטר הכבד על חלוני לא נותר בי אלא לחייך. היורה הגיע, וכמו כל שנה, מביא איתו בשורות נפלאות בשבילי.
הבטתי מין החלון וראיתי את החוף שמול ביתי שצוף מים. אט אט ירדתי וחיממתי מים לקפה. 2 כפות סוכר, כף קפה והמון חלב, בדיוק כמו כל בוקר.
לקחתי את הספל איתי לגינה והתיישבתי להקשיב לשקט המרגיע של הבוקר, השקט ההוא שאני אוהבת כל כך עוד מימי ילדותי. הרגשתי שהשמיים מחייכים אליי היום, החלטתי לבקש את המשאלה שאני מבקשת כל בוקר, אבל הפעם בחיוך. ועם המון אופטימיות על הדרך. כי פשוט הייתי בטוחה שהפעם אין זה מצב של איבוד עצות, ידעתי בדיוק מה הולך לקרות הלאה. ולשם שינוי זה דבר טוב.
הרמתי את שפופרת הטלפון והתקשרתי אל בן זוגי, מרוב ההתרגשות לא התחשבתי בשעה המוקדמת כל כך. "הלו?" הוא ענה לי בקול צרוד כזה של בוקר. "היי" החזרתי בחשש.
שמעתי צחקוק מהצד השני.
"אז החלטת להחליף היום את אמא שלי ולהעיר אותי בפתאומיות?"
"לא, לא. אוי אני מצטערת שהערתי אותך, שכחתי לגמרי מהשעה."
"אז זה בטח משהו חשוב. מה קרה?"
"שום דבר רע, רק רציתי לוודא שהיום אתה בא."
"ברור! את חושבת שאני אשכח מיום השנה שלנו? חוץ מזה שיש לי הפתעה."
"נשמע מעניין, אבל כן, אני חושבת שתשכח", צחקתי.
"אני לא כזה גרוע."
"אתה לא, אבל אתה כן שכחן. טוב אני חייבת לנתק, תבוא היום."
"ביי."
ניתקתי וחייכתי. הוא אוהב שאני אומרת לו דברים כאלה, תמיד הייתה בו מין תכונה כזאת שאהבה את זה.
עליתי למעלה וניקיתי את עצמי במקלחת חמה, כמו בכל בוקר. התכסיתי במגבת ונהניתי מהרגשת הביטחון שפעולה זו הקנתה לי. נזכרתי שוב בקולו וחייכתי, בדיוק כמו בכל בוקר.
תפסתי את האוטובוס אל מקום העבודה שלי ובדיוק כמו בכל בוקר נזכרתי במילותיה של אמא על כך שלמרות שאני חייה בעצמאות עוד אין לי מכונית. הגעתי אל המשרד ומילאתי את המשימות של הבוס עד כלות היום.
תפסתי את האוטובוס בחזרה.
ישבתי שם, בכסא ליד החלון. הבטתי אל הגשם שירד שוב וחיוך עלה על פני. העברתי בראשי את כל השנים שבהן היום של הגשם הראשון היה יום מקסים שכזה, כמו היום. ראיתי בין הטיפות את האנשים מתרוצצים עם מטריות ושלל פריטים שנופלים להם על המדרכה הרטובה, ודאי מקללים את הגשם שנפל עליהם בדיוק היום. ורק אני ישבתי שם באוטובוס, בשורה השלישית מימין לצד החלון, וחייכתי.
הגעתי הביתה רטובה ומחוייכת מהדרך הקלה שנאלצתי לעבור מתחנת האוטובוס אל ביתי. זרקתי את חפציי על הספה ונשכבתי עלייה באנחה.
"התקבלה הודעה חדשה מאת : אורי"
הפניתי את ראשי אל המכשיר, וכשראיתי את שמו מוצג שם מיהרתי לקרוא את תוכן ההודעה.
"אני בדרך, תתארגני יפה לכבוד הוד מלכותו, הולך להיות לנו ערב מדהים, אני לוקח אותך למקום שלא יתואר (:"
צחקתי ורצתי להתארגן בדאגה שלא אספיק.
על רעיון המקלחת ויתרתי משום שאהבתי את השיער שלי כיצד שהוא נראה ברגע ההוא, ומשום שהתקלחתי בבוקר כבר. התזתי עליי את הבושם האיכותי ביותר והתאפרתי בהשקעה אך בעדינות, בדיוק כמו שהוא אוהב.
ליבי פעם בחוזקה, תהיתי שוב ושוב לאן הוא יחליט לקחת אותי השנה. לפני שנתיים נסענו לסופ"ש מדהים בצימר בצפון, ולפני שנה חגגנו אצלו בצורה הכי פשוטה.
ענדתי מהר זוג עגילים מזהב והסתרקתי מעט, נשמעו דפיקות בדלת.
הוא עמד שם, יכולתי להריח את הריח הנעים והנקי שלו מהמרחק הקטן שהפריד בינינו, הוא נשק לי ולחש "בואי".
סקרנות עטפה אותי ובכל פעם שניסיתי להשחיל מילה הוא כיסה את פי עם נשיקה בשובבות.
הגענו לנקודה מסויימת והוא כיסה את עיניי עם מטפחת. כששחרר את המטפחת נחשף לעיניי החוף שמול ביתי, עליו שולחן עם זוג נרות וכוס יין באמצע. עלי כותרת של פרחים הקיפו את השולחן וסביבתו ועל העוגה הקטנה שעל השולחן התנוססו המילים : "אני אוהב אותך כמו שלא אהבתי בחיים. שלוש שנים שיימשכו לנצח."
ליד השולחן התייצב אוהל, ככל הנראה במטרה שנישן שם.
ליבי נמס מכמות המתיקות והקיטשיות שבהפתעה הזאת.
"וואו. אתה פשוט מדהים!"
"נכון?" הוא חייך אליי ורכן לנשיקה מתוקה וארוכה.
ישבנו, אכלנו, צחקנו, שתינו, התנשקנו בלי סוף. עברנו בשעות הלילה המאוחרות לאוהל שליד השולחן. בבוקר פקחתי את עיניי והתפעלתי לגלות שזה לא חלום.
נשכבת על חזהו ומביטה בו במבט חולמני, ידעתי שעדיין לא הכל מושלם, אבל ברגע הזה, המסויים הזה,
אני שמחה.
כן כן, התמסרתי שוב לסיגנון קיטשי וארוך. אבל העיקר שיצא שמח, אה?
ערב נעים 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
