חזרתי.

אמנם התעכבתי עם הפוסט שבוע וקצת, אבל תתעלמו מזה, תמיד יש לחץ אחרי החזרה.

קחו נשימה עמוקה, כי זה הולך לחפור. (בכל זאת, קשה לתאר שבועיים בפוסט ושזה ייצא קצר)

אז היה מושלם שם מעבר לים. נהנתי כמו שלא נהנתי הרבה זמן עם המשפחה, ניקיתי את הראש, וחזרתי עם הרבה יותר כוחות והרבה יותר מוטיבציה לטירוף הזה של הארץ.

כל כך הרבה נופים, מקומות, אנשים, תרבות שונה, אוכל מדהים, גילויים, הפתעות. מה אני אגיד לכם? העיקר שניצלתי את הפיצות שם היטב.

חרשנו טוב טוב כמו שאנחנו יודעים את המקומות המומלצים ואת הפחות מומלצים. נדדנו ממלונות לצימרים ומצימרים לקאמפינגים ומקאמפינגים למלונות וממלונות למטוסים ומשם למיטה המוכרת.

אחת החוויות היותר משמעותיות שאני אקח איתי הלאה היא הלינה בקאמפינג על חוף אגם גארדה. השלוות נפש שם כל כך עוררה בי רוגע, ימים של מנוחה ממכוניות וכבישים מהירים, לשחות שם על האגם, להוציא את הראש מהמים ולראות הרים עצומים ומדהימים עם קצוות שלג. ביום הראשון שהיינו בקאמפינג, אחרי ששחיתי עם אח שלי באגם, חזרתי לחדר, פרקתי את כלי הרחצה, הסתרקתי ויצאתי לסיבוב. ירדתי לחוף ונהניתי מהבדידות שהייתה בו. ישבתי על המזח, הסתכלתי, ואני חושבת שזה היה המראה הכי טבעי, יפה וטהור שראיתי בחיים שלי. מידי פעם חלפו להם ברבורים וברווזים, ובלי להיות יותר מידי פואטיים, פשוט הרגשתי נפלא.

בלילה האחרון שלנו בקאמפינג התקיים להנאת המתארחים ערב קאנטרי. סידרו את המדשאה המרכזית שם ברוח ארה"ב והביאו להקת רוקנרול שניגנה בעיקר קלאסיקות ישנות וקיטשיות, היה אפשר להרגיש את המוזה באוויר.

וסתם כהערת ביניים, וכמשהו שהסתובב לי בראש כל הזמן כשטיילנו ברחובות, הגברים שם כל כך יפים.

שזה אי אפשר לתאר כמה שהעיניים שלי חגגו. הבגדים, החיוכים ברחוב, המבנה של הרחובות. הכל במין קלאסה כזאת שגורמת לך להרגיש בסרט. באיטליה, לאן שלא תלך, אתה פשוט תרגיש את השמחה של האנשים. מין אחווה כזאת ויכולת שלהם לקבל כל אחד לכל מקום.

גם רומא מדהימה, טעמתי שם, כמה צפוי - בפיצרייה קטנה באמצע הרחוב, את הפיצה האיטלקית הראשונה והטובה ביותר שיצא לי לאכול שם ובכלל.

זה מרגיש בפה כאילו הם קלעו בדיוק לרצון ולסטנדרטים האידאליים של בלוטות הטעם באותו הרגע.

היינו בותיקן ובקוליסאום, ו-וואו. כמה תיירים. תסתכלו ימינה - תשמעו ספרדית, תסתכלו שמאלה - סינית, אחורה - ערבית, קדימה - עיברית, וכן הלאה. בכל מקום מיליוני תיירים מכל העולם. טירוף.

והטוסקנה? אין לתאר. יישובים קטנים, לא משנה כמה שהיישוב קטן, תמיד תיהיה קתדרלה יפה ומפוארת, ומשהו אופייני ומיוחד לה.

בין לבין ביקרנו גם בים, שם ההבדלים בין אנשים עם כסף לאנשים עם פחות כסף הורגשו הרבה יותר. חניות עמוסות בפרארי, מרצדס, יגואר, BMW, לאנד רובר, ג'יפ ואחרים משובחים, אנשים עם בתי נופש וחפצים בערך מטורף, לצד חנויות עם פג'ו, פיאט וטויוטה. ככה או ככה, הים היה מגניב, ושוב פעם - ההרים בצדדים פשוט עשו את זה מיוחד.

בכל מקרה, בלי קשר לים, איטליה ושוויץ כאחד, מפוצצות במכוניות כל כך יפות וטובות שזה מעורר קנאה.

לנו אישית הייתה פולקסוואגן פאסט עם GPS שחסך לנו המון שעות נסיעה מאחר והלכנו ממקום למקום בקצב מטורף.

כשעברנו מאיטליה לשוויץ הייתה אחלה נסיעה. קודם התמקמנו לכמה שעות ביישוב על חוף אגם מאז'ורי, אכלנו גלידה (שאגב, גם הגלידה שם טעימה ביותר), צילמנו כמה תמונות ועלינו עם האוטו למעבורת איתה חצינו לצד השני של האגם.

ההרגשה של להיות בתוך האוטו על המעבורת מוזרה, כשמה שזז זאת הסביבה ולא האוטו, וכשיצאתי מהאוטו ההרגשה הייתה לא פחות מוזרה, כמו רצפה שחוצה את המים בלי שמי שמעלייה ירגיש, כאילו הדבר היחיד שהוכיח שאנחנו זזים זה הנוף המתחלף. (אני יודעת, לא קל להבין את מה שכתבתי, אבל באמת קשה להסביר)

כשחצינו את האגם פשוט המשכנו הלאה, עברנו בערך 2 יישובים ועיר, והגענו לשוויץ. זה נחמד שלא צריך אפילו להציג דרכון או בכלל להחליף מבט עם מישהו, פשוט עוברים לארץ השנייה, בלי מחסום או הודעה.

איך שהגענו קיבלה את פנינו מנהרה באורך של בערך 9 ק"מ, שזה מטורף. (יש הרבה כאלה שם, בגלל ההרים)

המשכנו בנסיעה לעיר הגדולה לוצרן. עיר יפה כל כך, מוקפת הרים עם אגם במרכז, הגענו לשם לקראת ערב ככה שאורות העיר כבר השתקפו במים והמראה היה מעודן ביותר.

היה לנו מלון עם הזמנה שם, אבל העפנו עליו מבט ולא אהבנו, ככה שיצאנו לחפש מלון טוב יותר. לבסוף מצאנו מלון סביר, התמקמנו ויצאנו לרחוב, במטרה הכי תיירותית שיש - להכיר.

הכרנו את העיר והוקסמתי ממנה ומחיי הלילה הפרועים שעל שפת הנהר, ובניגוד לכך הריקנות המוגזמת שבפנים העיר בלילה.

עיר מאוד מיוחדת ואירופאית. התרגלנו לשמוע גרמנית.

ביום שאחרי ביקרנו במוזיאון הקרחונים בעיר, אכלנו צהריים והמשכנו ליישוב על שפת אגם לוצרן שהומלץ ע"י חבר של אבי.

לאחר יומיים מדהימים באגם לוצרן, שבאחד מהם פשוט נשארנו ביישוב, מצאנו לנו פינה רחוקה מכל התושבים והתיירים, עלינו על בגדי ים, קנינו ציוד לדיג ואוכל לפיקניק ובנינו לנו יום מנוחה.

הרחצה בפנים הייתה כיפית ביותר, עומק של קרוב לודאי 20 מטר, קור משגע, הרים מושלגים וטעם של טבע.

הרחצה שם הרבה יותר מיוחד מבאגם גארדה, העומק והקור פשוט עשו אותה מושלמת.

נסענו מאזור לוצרן אל ציריך, שם רק עברנו עם האוטו. עיר נחמדה, שום דבר לא עניין אותי שם יותר מידי.

משם לברן, עיר הבירה.

עיר יפה, מיוחד וקלאסית יותר מהכל. זורם בה נהר עם מים בצבע טורקיז בהיר שמשתלב יפה עם צבע הבז' של רוב המבנים בעיר.

מברן עברנו ללואיזיאנה, שם כבר האזור דובר הצרפתית של שוויץ. אחרי ארוחת ערב בפסטיבל בחוף ולילה במלון יצאנו אל העיר הדיפלומטית והמיוחדת, ז'נבה.

בז'נבה טיילנו ברחובות וצפינו במזרקה המיוחדת שמגיע לגובה 140 מ', ככה שכשהולכים ברחוב מרגישים טיפות דקיקות של מים מהמזרקה העצומה.

ביקרנו במרכז האירופאי של האו"ם, מכובד שם.

לקראת ערב בילינו בפסטיבל ג'אז במרכז העיר, שם גם ראינו את השעון המפורסם שלה שבנוי מכ-33,000 פרחים.

לאחר מכן, עזבנו את ז'נבה וחצינו את גבול שוויץ - צרפת (ככה שהייתי בעצם ב3 ארצות) לשעתיים, עלינו על רכבל.

שבנו למלון, נכנסתי בין הסדינים עם המון עייפות וציפיות ליום של מחר, שהיה אמור להיות מבטיח מתמיד.

ואכן, ביום שלמחרת יצאנו בפזיזות מופרזת לעיר המתויירת אינטרלקן ושם בילינו על הר עליו עלינו על רכבל משם הנוף היה מוקף בהרים מלאים בשלג, זה היה מגניב יחסית ליום הקיצי ששרר.

עלינו לגובה של בערך 2,000 מטר והרוח הייתה מטורפת. אוהבת את ההרגשה הזאת.

בערב עברנו שוב את הגבול וחזרנו לאיטליה, שם הכרתי מקום מדהים בשם סטרסה, עיר חוף מקסימה ורומנטית.

אכלנו את הפיצה האחרונה שלנו שם, ובמסעדה עם האווירה הכיפית עשינו סוג של שיחת - סיכום לחופשה הזאת.

חזרנו למלון, אחרי מקלחת מפנקת נרדמתי והתכוננתי ל-לכאורה היום האחרון באיטליה.

ביום הבא בילינו בחוף של אגם ועשיתי בעיקר הרבה שטויות עם אח שלי. התלבשנו ונסענו מוכנים לשדה התעופה, בדיוק כמו שאמרו לנו כשאישרנו שהכל בסדר עם הטיסה שמחכה לנו חזרה לארץ.

בתמימותנו הלכנו אל דוכן הצ'ק - אין, שלפנו דרכונים, כשהעובדת הלחוצה מודיעה לנו שהטיסה מלאה. (כן כן, אחרי שהזמנו כרטיסים בפברואר). אחרי ריבים רבים עם הפקידה המשופמת, מסתבר שלחברות תעופה מותר למכור מספר כרטיסים גדול יותר מאשר המקומות שיש בטיסה, חוצפה. שמו אותנו בטיסה שאחרי יום ושילמו לנו על לילה במלון 4 כוכבים (עלאק, רעש נוראי וארוחה זוועתית, שלא נדבר על השירות. בקושי 2 כוכבים.), זאת הייתה חוויה נוראית אבל לא משנה, העיקר שהגענו למטוס, ושחברת התעופה חייבת לנו 1,200 יורו אם לא יותר.

אז כמו שאמרתי, נהניתי בחופשה הזאת כמו שלא נהניתי בחיים.

היה מדהים, הכרתי מקומות משגעים, אבל אחרי הכל - אין כמו בבית.

נקווה להרבה כאלה.

מצ'פרת בכמה תמונות נוף מהטיול, שיהיה אחלה שבוע לכולם, התגעגעתי

הר היוגנפרוגן (אם אני לא טועה ><) בשוויץ.

אגם לוצרן בשוויץ.

הרחוב בפירנצה. אחת התמונות האהובות עליי.

עוד מאגם לוצרן.

ברן.

מגדל פיזה.

שוויץ.

אז מי היה מאמין, אבל החופשה ההיא שאמא התחילה לדבר עליה באוויר אי שם בסביבות חודש מאי כבר מתוכננת, ומחר (בעצם, היום) עולים על המטוס ונוחתים ברומא.

שבועיים (שזה בערך... פוסט? ^^) של ניקוי ראש בכל מיני ערים קיטשיות ומוכרות כאלה, איזה דבר. שבועיים בלי חברים, בלי רכיליות והתעסקויות בחברה. שבועיים בלי להתעסק בשטויות האלה של החופש.

אז הכינו לי כרטיסי טיסה, ומעכשיו אני כבר מתגעגעת, אבל מצד שני אני שמחה.

אני צריכה קצת חופש מכל זה, להחליט כל מיני החלטות שבמצב אחר אי אפשר להחליט, והכי חשוב - לחזור ולבצע אותן.

הערים האלה באיטליה ושוויץ נשמעות לי כל כך ציוריות וקלאסיות שזה מדהים. כל מיני חופים עם אגמים ובקתות מעץ וגשרים וכאלה שמוצאים רק בדרמות תקופתיות על הרומאים. אח, המוזה שתעבור לי שם.

החלטתי ללכת עם הקיטש עד הסוף ולעשות יומן מסע. כנראה שיש כבר מספיק קהל יעד לחפירות שלי.

אני אכניס משם קטעים מובחרים ואם תיהיו נחמדים, גם תמונות. [נראה מה הצד הלא ממוסחר שלי חושב, אני אודיע על החלטה משותפת]

בכל מקרה, הבגדים ארוזים, הגעגועים מנופחים, המכתבים שמורים טוב טוב במעטפה ומפה לשם שבועיים נראים לי כל כך הרבה זמן, אך משום מה אני יודעת שעולם כמנהגו פועל ועד שאני אספיק להגיד סוויצרלנד זה ייגמר.

אני חייבת לכתוב קטע. נו, חייבת. הדימיון לא מניח. טוב נו, אתם לא חייבים לקרוא.

האור החזק של אחר הצהריים משפיע על מתכת המטוס, אני מעבירה בה את היד ונכווית קלות. מוכנה, עם תיק הגב ובתוכו המכתבים, המוזיקה, המחברת, והעט.

עולים למעלה, שומעת את חריקות המדרגות המובילות אל פנים המטוס. תיירים איטלקים, ישראלים גסי רוח, ואנחנו. מבטאים שם, שפות פה, דיילות עצבניות מקדמות אותנו, בודקות כרטיסי טיסה ומכניסות אותנו פנימה.

אני תופסת את הכיסא שליד החלון, מריחה את הריח המוכר של המטוס ומסתכלת החוצה, החלקים האחרונים של הארץ שאני אראה במשך שבועיים. לא רגילה לזה.

האוזניות מתיישבות על אוזניי, המחשבות מתחילות לרוץ. מקפלת את רגליי ומתמלאת באופטימיות שלווה ורגועה, פותחת את המעטפה עם המכתבים ומחייכת.

מסתכלת החוצה בתהייה איך החופשה תיהיה, מקווה לטוב, מגניבה חיוך.

'שלום לכל נוסעי המטוס, אני הקברניט שלכם להיום. הנכם מתבקשים לחגור חגורות בטיחות, טיסה נעימה. מזג האוויר ברומא כרגע...' שמה את האוזניות חזרה, המתרחש בחוץ לא מעניין.

עוצמת עיניים, מעבירה מחשבות בראש, מתעטפת באשליות. מבטיחה לעצמי, שזה יהיה ניקוי הראש הטוב ביותר שאני זקוקה לו.

משם, מתחילה החופשה האמיתית. החופש מהשיגרה, מהחברים, מכל ההרגלים.

מי יודע מה יהיה, אבל מה שבטוח - יהיה טוב.

אני אחזור עם המון חוויות שתקבלו עליהן חפירה.

להלהלה.

להתראות ישראל,

שלום אירופה. :]

נתגעגע.

מי היה מאמין שהשנה הזאת תסתיים ככה. מי היה מאמין שהשנה הזאת בכלל תיהיה ככה. כל כך סוערת, אך עם זאת כל כך מדהימה.
לפני כמה רגעים פשוט ישבתי, הסתכלתי במראה והעברתי את כל השנה הזאת בראש.
המפגשים, החגים, הריבים, ההשלמות, החברים, המשפחה, האהבה, הכאב, השמחה. הכל בעשרה חודשים שעברו כל כך מהר. הדברים התנהלו כל כך שונה ממה שחשבתי שזה פשוט מטורף.
השתניתי, חזרתי לעצמי, ירדתי בלימודים, עליתי, שוב ירדתי. השנה הזאת הייתה כל כך הפכפכה שהעליות והירידות בה לא היו מביישות את המתקן הכי קופצני בוורלד-דיסני.
והנה, בקושי הספקנו להבין שאנחנו בסוף וזה נגמר. חופש, וכל השיגעונות שמקיפים אותו. קיבלתי תעודה חביבה, ולמרות שהיו כל מיני שטויות, היה טוב.
זה מפחיד לדעת שעוד שנה חלפה, ושלחודשיים וקצת השיגרה נהפכת לטירוף. אני בן אדם שפוחד משינויים, גם אם זה הדבר הכי לא משמעותי שיש.
אבל אני כבר החלטתי, החופש הזה הולך להיות טוב. לא משנה מה.
יש לי תוכניות עם החברים, אני נוסעת שבועיים לאיטליה ושוויץ, ואני הולכת להתגעגע לחופש הזה כל שנת הלימודים מרוב שאני אהנה.
ועדיין לא להאמין על כל הדברים שקרו השנה. אני גאה בעצמי, על כל הדברים שהספקתי לעשות, על כל הדברים שלמדתי, שהסקתי. על איך שסיימתי אותה, במין סגירת מעגל של תקופה עמוסה. אני כל כך צריכה את החופש הזה עכשיו אחרי כל העומס, גם מבחינה נפשית וגם מבחינה פיזית.
אז לא ייאמן שככה זה עבר, אבל אני חושבת שאני דווקא אתרגל מאוד מהר לרעיון.
לילות לבנים, בריכה, יציאות בערב, הופעות, אנשים חדשים, שינה טובה, חברים, הרבה יותר עידכונים, ניקוי ראש, זמן חופשי בלי סוף.
היה טוב, יהיה טוב, ועכשיו טוב.