אני מפחדת לגדול. הימים עוברים, החודשים רצים, השנים חולפות. אני מרגישה שהזמן פשוט חולף ללא שליטה. פתאום אני מוצאת את עצמי בשבוע חדש, פחות מחודש לפני סיום הלימודים.

ונדמה לי שרק אתמול התחלתי ללמוד, נדמה כי אפילו חודש שהיה כל כך מזמן כמו ינואר נשמע לי רחוק כלא היה.

עשיתי כל כך הרבה השנה, קרה כל כך הרבה. אני מרגישה שיום העצמאות היה לפני שבועיים, והוא היה לפני יותר מחודש.

אני לא רוצה להגיע לשם, לעולם של המבוגרים. שם באמת מתחילות כל הדאגות, וכבר עכשיו אני מרגישה אותו נושף בעורפי ואוטוטו מגיע.

שנה הבאה הבחינות ל"תלמה ילין", וכמה שאני רוצה ושואפת להתקבל לשם זה מפחיד אותי.

נראה כי רק לא מזמן היה אמצע כיתה ו' והחלטתי לנסות להתקבל לזה עוד בערך 3 שנים.

מפחיד אותי לחשוב על זה, כמה שינויים עוד אעבור? כמה אנשים עוד אכיר? כמה דברים עוד אבין?

כמה שאני רוצה להתבגר, ככה אני לא רוצה. אני רוצה להיות בעלת אפשרויות אינסופיות, להיות עצמאית, אבל אני לא רוצה את כל הדאגות על הראש. אני יודעת שכשאגיע לזה אני אשאף אוויר, אעצום עיניים ואבין שמפה והלאה, אני אחראית על עצמי. אין יותר אנשים מעליי שמממנים אותי או עוזרים לי. יש עוזרים, אבל במקום הכי אמיתי, מעכשיו - רק אני.

וזה בתיאוריה אמנם יהיה עוד המון זמן, אבל איך שהכל מתקדם עכשיו, זה כמעט מגיע. זה יעבור בשיא המהירות, אני מכירה את זה כבר.

כל הדברים שהתחלתי לחשוב עליהם השנה נראו שנה שעברה כל כך רחוקים. שנה שעברה רק שאפתי לגדול, להמצא בחברה הבוגרת. להקרא "נערה", "בחורה", "אישה". עכשיו? אני רק רוצה להשאר בגיל הביניים הזה. אני רק מבינה כמה שבכל שנה אני לא ארצה שהזמן יעבור, שהכל יתחלף.

כל פעם יש רק יותר דאגות, יותר עניינים, פחות זמן. וכמובן שיש גם יתרונות, אבל זה כל כך מפחיד. אין לי מושג מה יקרה, אני רק רוצה לא להגיע לגיל מבוגר. לא להתחיל לדאוג לקמטים על הפנים, לחתן, לפרנסה, לבית, לחשבונות, למשכנתא, לחיים של עוד אנשים.

אבל כנראה שככה העולם פועל.

מקווה לא לשכוח את מה שאני עכשיו, את מה שאהיה עוד כמה שנים. רק מקווה לא להיות מהזקנים האלה, מהאנשים הסגורים הללו שחושבים שהעולם התאכזר אליהם.

מוזר לי לחשוב שמתישהו תיהיה לי זכות הצבעה בבחירות, רישיון נהיגה, כרטיס אשראי.

השד יודע מה אני אהיה בכלל. אולי מה שאני רוצה להיות כרגע בכלל לא יעניין אותי יותר?

מה שבטוח, עכשיו אני מנסה כמה שיותר לחיות את הרגע, אבל לחשוב גם על הרגעים הבאים.

נקווה לטוב.

יום נפלא

בא לי לקחת אוטובוס ולנסוע. בלי יעד, ללא עצירה. עד שיימאס. לקחת מכשיר עם נפח של 30 ג'יגה ולהקשיב לכל אורך הנסיעה. לא יודעת למה, אבל תפס אותי סוג של רצון מטורף לזה.

אני אוהבת נסיעות ארוכות. במטוס, במכונית, באוטובוס. לשבת ליד החלון ולצפות בתמונה זזה במהירות ומתחלפת בקצב המוזיקה המושמעת באוזניי. לא אכפת לי שזה דבר כל כך פשוט, ולפעמים אפילו לא נוח. בשבילי זה מנקה נפש.

אני מרגישה כל כך טוב בתקופה האחרונה, סוף סוף מרגישה שלמה עם עצמי, מבפנים ומבחוץ. אחד הדברים החשובים ביותר כדי להרגיש את האושר ההוא שכולם מדברים עליו.

זה לא משנה שעוד לא כל הדברים נפתרו, אחרי הכל תמיד יהיו כמה בעיות, אבל יש דברים שגורמים לי להרגיש טוב, אז זה פשוט ממזער הכל.

למדתי לקחת דברים בהומור, לזרוק את הדרמות לעזאזל ולהתחיל לחייך.

תחשבו על זה, חיוך זה דבר כל כך פשוט. עדיף לפעמים להאריך אותו מאשר להסתובב עם פרצוף של הלוויה. החלטתי לא להיות המתבגרת הדיכאונית הטיפוסית הזאת, גם אם לפעמים יש רגעים שהיא חוזרת אליי, גם אם לפעמים יש ניצוצות של "נמאס כבר". שמחה רק תוסיף.

כל כך טוב היה להכנס לאופטימיות הזאת, בסופו של יום העולם כאן כדי לנצל אותו. לטובה.

אני מזמינה את כולכם לצעוק עד השמיים משמחה, לחייך את החיוך הכי גדול. סתם ככה, בלי סיבה מיוחדת.

כי בא לכם.