עם העבודה החדשה, החברים, הרכיבות והדייטים- לא מצאתי זמן לכתוב בכלל ובהחלט הרגשתי את זה
למרות שהמצב הנפשי שלי היה מאוד יציב לאחרונה (אדיש) ולא הייתה איזו סערת רגשות שהייתי חייבת לתעד כאן ועכשיו על גבי הדף הלבן הזה, עדיין הרגשתי את ההצטברות של כל המחשבות שלי שפשוט דורשות זליגה והקלדה
להוציא מהראש למסך. זו התרפיה שלי כבר 13 שנים ובניגוד לסוגים אחרים של התמודדות עם רגשות שבחרתי- זו הדרך הלא הרסנית היחידה.
המקום הזה כבר לא מה שהוא היה עבורי. גם ישראבלוג כ"קהילה" (למרות שמעולם לא באמת הייתי חלק פעיל בה, כיאה לאופי שלי) וגם הבלוג הזה כמקום המפלט שלי.
בעקבות זה החלטתי שבתור אקט סימבולי אני אסגור את הבלוג בדיוק כשימלא לו עשור (ב11 באפריל), אבל עכשיו כשהחרב מונפת מעל ראשו מכיוון אחר לחלוטין אני כבר לא בטוחה.
המקום הזה באמת לא רלוונטי לאינטרנט של ימינו. אנונימיות היא כבר לא תכונה מוערכת. כל מי שכותב שורה מהלב ישר מעלה אותה כסטטוס+ציוץ+צילום מסך לאינסטוש.
היום להיות בלוגר זה לכתוב פוסטים מלוטשים ומצוחצחים ל"מה וזה" ולגרום לכולם להשתפך כי הם כ"כ מזדהים (ברור שאתם מזדהים- זה נכתב עבורכם), את מי מעניין לקרוא התבכיינות גסה של ילדה בת 17 שרוצה לחתוך את עצמה כי חבר שלה נפרד ממנה?
אני לא יודעת איך ארגיש אם יסגרו את ישראבלוג, אני יודעת שאני אמשיך לכתוב בכל מקרה (וכל מה שכתבתי כאן מגובה אצלי, כמובן), אולי רק לעצמי ואולי אחפש קהל אחר. זה ללא ספק יהיה מוזר להוריד את בדיקת הסטטיסטיקות כאן מרוטינת השיטוט-באינטרנט שלי (למרות שהחודש האחרון כשהבלוג היה פרטי היה אימון די מוצלח).
יש לי בלוגרים שאתגעגע אליהם, אבל כנראה אשכח (כמו ששכחתי בלוגרים שפעם אהבתי והפסיקו לכתוב).
ומי יודע- אולי מישהו אפילו יתגעגע אלי (למרות שאם אחשוף את כמות הכניסות שצברתי בעשור כולכם תהיו מובכים עבורי, אבל אל- אני דווקא ממש שמחה שמעולם לא צברתי כאן פופולריות).
אני יודעת שזה היה הבית של כולנו במשך תקופה ארוכה, אבל לפעמים צריך להתבגר ולעזוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
