בזמן האחרון יש לי הרבה תאקלים עם אחד השותפים. למזלי, זה השותף שעומד לעזוב וכבר בקושי גר בבית בכל מקרה.
הוא בחור בן 30 כמעט, חסר אינטליגנציה ובעל מנעד רגשי של מלפפון.
זה התחיל בעקיצות ופרובוקציות שגררו אותי (בכוונה מוחלטת מצידו) לויכוחים על נושא שמאוד חשוב לי. ויכוחים שבהם הפגנתי ידע רב ונתקלתי מנגד באותו טיעון לעוס שהוא טוען שוב ושוב ומדי פעם מוסיף לו הערות שאמורות לפגוע בי וכך לגרום לו "לנצח".
הייתי יכולה בקלות ללכת בעקבותיו ולעקוץ בחזרה. לא חסר על מה לרדת עליו (או על כל אחד אחר, לצורך העניין) ופסיביות אגרסיביות הייתה אחת התכונות החזקות שלי בעבר.
היום, אני יכולה בגאווה גדולה להגיד שאני מתנהלת אחרת. אני טוענת את הטיעונים שלי, מגבה אותם בידע מדעי ומתנסחת בצורה שמזמינה דיון.
לעקיצות שלו (ושל אחרים) אני מתייחסת בשוויון נפש וממשיכה בדיון עד שאני מחליטה שהאדם שמולי לא שווה את האנרגיות והזמן שלי, שאין פה באמת שיח אינטליגנטי, ואז אני מרשה לעצמי לפרוש.
יש לי עוד מה לשפר, ללא ספק. אני מרגישה שאני עדיין קצת מרשה לאחרים לרמוס אותי בדיון ולגרום לי להרגיש שהדעות שלי שוות פחות, אבל אני עובדת על זה. קצת קשה לנכס לעצמי קול אחרי שנים רבות כל כך (הרוב המוחלט של חיי) של שתיקה. יש לי מה להגיד ואני כבר לא מתביישת.
~
לא הרגשתי צורך לנתח את ההתנהגות שלו אפילו לשניה. מעולם לא עשיתי צילום מסך של שיחות שלנו בוואטסאפ ושלחתי לחברות לניתוח (כמו שעשיתי עם אחרים בעבר), לא פקפקתי בדבריו. זה נשמע כ"כ בנאלי אבל כולנו יודעים שבימינו זה פשוט לא.
זו ההגדרה הכי טהורה של לשדר על אותו גל. הבנו אחד את השניה מהיום הראשון.
הוא מצחיק אותי, מאתגר אותי, מרשים אותי, מחזק אותי וגורם לי להרגיש כל כך, כל כך נעים וטוב.
ואני יודעת שהוא מרגיש את אותו הדבר.
ביליתי אצלו במושב את הסופ"ש וכ"כ יפה שם. שקט, ירוק, אוויר נעים, כלבה וחתולה מפונקות (כמו שאני הכי אוהבת), אוכל טעים ומגדל מים אחד שאני חייבת לטפס עליו בביקור הבא.
לקראת סוף הביקור האזעקות התחילו להתקרב והוא שם לב בשניה שאני מוטרדת. הוא ישר הרצין ואמר שעם כמה שטוב לו שאני שם זה לא שווה את זה אם אני מפחדת והוא מוכן להחזיר אותי הביתה ברגע שאגיד את המילה.
איזה נפלא ומפחיד זה סוף סוף למצוא את מה שמחפשים זמן רב כל כך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
