Yes, im a natural blue

עם העבודה החדשה, החברים, הרכיבות והדייטים- לא מצאתי זמן לכתוב בכלל ובהחלט הרגשתי את זה

למרות שהמצב הנפשי שלי היה מאוד יציב לאחרונה (אדיש) ולא הייתה איזו סערת רגשות שהייתי חייבת לתעד כאן ועכשיו על גבי הדף הלבן הזה, עדיין הרגשתי את ההצטברות של כל המחשבות שלי שפשוט דורשות זליגה והקלדה

להוציא מהראש למסך. זו התרפיה שלי כבר 13 שנים ובניגוד לסוגים אחרים של התמודדות עם רגשות שבחרתי- זו הדרך הלא הרסנית היחידה. 

המקום הזה כבר לא מה שהוא היה עבורי. גם ישראבלוג כ"קהילה" (למרות שמעולם לא באמת הייתי חלק פעיל בה, כיאה לאופי שלי) וגם הבלוג הזה כמקום המפלט שלי.

בעקבות זה החלטתי שבתור אקט סימבולי אני אסגור את הבלוג בדיוק כשימלא לו עשור (ב11 באפריל), אבל עכשיו כשהחרב מונפת מעל ראשו מכיוון אחר לחלוטין אני כבר לא בטוחה.

המקום הזה באמת לא רלוונטי לאינטרנט של ימינו. אנונימיות היא כבר לא תכונה מוערכת. כל מי שכותב שורה מהלב ישר מעלה אותה כסטטוס+ציוץ+צילום מסך לאינסטוש.

היום להיות בלוגר זה לכתוב פוסטים מלוטשים ומצוחצחים ל"מה וזה" ולגרום לכולם להשתפך כי הם כ"כ מזדהים (ברור שאתם מזדהים- זה נכתב עבורכם), את מי מעניין לקרוא התבכיינות גסה של ילדה בת 17 שרוצה לחתוך את עצמה כי חבר שלה נפרד ממנה?

אני לא יודעת איך ארגיש אם יסגרו את ישראבלוג, אני יודעת שאני אמשיך לכתוב בכל מקרה (וכל מה שכתבתי כאן מגובה אצלי, כמובן), אולי רק לעצמי ואולי אחפש קהל אחר. זה ללא ספק יהיה מוזר להוריד את בדיקת הסטטיסטיקות כאן מרוטינת השיטוט-באינטרנט שלי (למרות שהחודש האחרון כשהבלוג היה פרטי היה אימון די מוצלח).

יש לי בלוגרים שאתגעגע אליהם, אבל כנראה אשכח (כמו ששכחתי בלוגרים שפעם אהבתי והפסיקו לכתוב).

ומי יודע- אולי מישהו אפילו יתגעגע אלי  (למרות שאם אחשוף את כמות הכניסות שצברתי בעשור כולכם תהיו מובכים עבורי, אבל אל- אני דווקא ממש שמחה שמעולם לא צברתי כאן פופולריות).

אני יודעת שזה היה הבית של כולנו במשך תקופה ארוכה, אבל לפעמים צריך להתבגר ולעזוב.

אני חושבת שאתה אידיוט

אז מה שהכרנו בצורה הכל כך טיפשית הזו, כששנינו שיכורים ואתה מתחיל איתי למרות שאני יושבת על הבר עם ידיד שאמור להוות קוק-בלוק

והלכנו את כל אלנבי וחצי מקינג ג'ורג', צוחקים ומתנשקים (צריכה ללמד אותך לנשק, חבוב)

ואני שואלת אותך שאלות ומגלה יותר ויותר שאתה פשוט עושה וי על כל פריט בצ'ק ליסט שלי, כמעט

צמחוני, מבשל, גיק, מטאליסט

ואמרתי לך שלא יהיה כלום ובכל זאת נסענו אלי הביתה

רק התנשקנו וישנו כפיות ובבוקר הסתכלתי עליך וגיליתי שיש לך עיניים כחולות מדהימות

וצחקנו עוד

וכל הזמן הזה התעלמת מהעובדה שיש לנו כל כך הרבה במשותף

רק רצית סקס

ואז הלכת. "אז זהו? פשוט לא נשמע אחד מהשני יותר לעולם?" "כן."

ואני היית בנעליים שלך כל כך הרבה זמן, אני יודעת בדיוק מה זה רק לרצות סקס (או לרצות רק סקס)

אבל אני רוצה להאמין שאם הייתי פוגשת מישהו שכל כך כיף לי ומצחיק לי איתו אז הייתי מוכנה גם לבדוק אם יש מצב למשהו יותר מסקס

למרות שהוא מפאקינג באר שבע ובדיוק בגובה שלי

אז אתה אידיוט

אידיוט מתוק, חמוד וקצת מושלם

ואני צריכה להפסיק לשתות אם בלילה הראשון מזה חודש שהשתכרתי ישר הבאתי בחור הביתה (גם אם לא קרה כלום)

והיום הייתי אמיצה ושאלתי את ההוא מהפוסט הקודם למה הוא לא בעניין (כי אני כבר מלא זמן לא עוברת את מחסום הדייט הראשון וכבר בא לי להבין פאקינג למה)

וגיליתי שהוא דווקא כן, פשוט ברחתי בסוף בלי לתת לו חיבוק אפילו אז הוא הבין שאני לא בקטע. זו לא פעם ראשונה שאני שומעת את זה, כנראה שזה באמת דפוס אצלי. אני לא טובה בליזום מגע.

אז יהיה עוד דייט, כנראה

חייבת לחזור לאכול כמו בנאדם, לא יכולה עם החולשה הזו יותר

חייבת לרזות עוד 7 קילו

אתמול יזמתי דייט עם בחור ממש חמוד והיה מעולה. הרגשתי נוח לידו כבר מהרגע הראשון, אנחנו לחלוטין משדרים על אותו גל. הוא פשוט... מתוק :)

שברתי איתו שלושה שבועות של המנעות מאלכוהול ושתיתי כוס יין תוך כדי שצחקתי המון. לא בטוחה עד כמה אני נמשכת אליו, אבל גם לא היה שום מגע פיזי ואולי אם יהיה אני אשנה את דעתי. בכל מקרה, תמיד אשמח לשבת איתו שוב על ג'ויינט באחת הסמטאות של נחלת בנימין.

חייבת להודות שלהתחיל עם בחור וליזום דברים הרבה יותר כיף ונחמד משחשבתי, כמובן שהעובדה שהבחור זרם איתי והוא מוצא חן בעיני ממש זה חלק חשוב בעניין, אבל זה הרבה יותר כיף מלהיות הצד הפסיבי שפשוט מחכה. נראה לי אאמץ את זה.

"איים בזרם" שבר אותי ואפילו הצליח לעצבן. כל כך הרבה תיאורים מיותרים ואובר רגשניים, אני מוותרת. כמו שהידיד שהשאיל לי את הספר אומר- המינגווי זה לא לכולם. למזלי יש לי כבר את הספר הבא בתור, כולו חדש ונוצץ ומחכה שאקרא בו.

אני קצת מדרדרת שוב להרגלים ישנים ורעים, סך קלוריות יומי שלא עולה על 500, חולשה, רעידות, חוסר ריכוז, יותר מדי כוסות קפה. באמת שהתחלתי את זה בשביל להיות בריאה יותר, טחנתי פירות והכנסתי לגוף מלא ויטמינים, ואז הירידה במשקל פשוט סחפה אותי. לרדת 300 גרם ביום? לא! אני רוצה יותר. אז אני אוכלת פחות ויורדת 700 גרם ביום. ואני יודעת שזה רע וטיפשי והכל יעלה חזרה, אבל כשאני מחשבת שירדתי 5 קילו בשלושת השבועות האחרונים מה שאומר שעוד חודש אני כבר אמורה להיות במשקל היעד ואז עוד חודש במשקל נמוך מספיק כדי שאוכל לחזור לאכול כרגיל ו"לספוג" את הקילו וחצי שאני אעלה בגלל זה ואז פשוט לשמור על זה. זה קצת מביך אותי לכתוב על דברים כאלה כאן, אני כבר לא בת 15, אבל כנראה שאפשר להיות טיפשה גם כשעושים את זה ממקום מאוד מפוכח.

העבודה החדשה אדירה ממש, הלו"ז שלי מלא לחלוטין בזמן הקרוב וזה נותן לי הרגשת בטחון שקשה לי להסביר. פשוט לשוט, לתת לזמן לחלוף, לכסף להצטבר בבנק, לחיים לעבור.

עד שהג'וק הבא יכנס לראש.

לכתוב כאן מרגיש לי כמו להתפשט מול חלון פתוח, כשאת יודעת שהשכן השמן והקריפי מסתכל עליך ומזיל ריר, מחכה שתתפסי אותו.

אני באמת לא מבינה למה אתה ממשיך לקרוא כאן. כנראה אתה מחכה שאכתוב עליך, אז הנה- זה קרה. עכשיו תעזוב.

)